עונג יום טוב תקכט

ליה וסבר וביארנו דבריו בעזה"י במק"א וא"כ האשה זו קדושיה קידושין גמורים ואנו צריכים לדון אם חליצתה מועיל להתירה לשוק אם היא ראויה לכוונת חליצה דקי"ל דחליצה בעי כוונה והוא מה"ת ונבאר תחילה דין כוונת חליצה ואח"כ נבוא לנידון דידן: איתא ביבמות (דף ק"ג) חליצה מוטעת כשירה איזהו חליצה מוטעת חלוץ לה ובכך אתה כונסה א"ל ר"י אני שונה בין שנתכוין הוא ולא נתכוונה היא ובין שנתכוונה היא ולא נתכווין הוא חליצתה פסולה ואת אמרת חלוץ לה ובכך אתה כונסה אלא ה"ד חליצה מוטעת כל שאומר לו חלוץ לה ע"מ שתתן לך מאתים זוז והנה בענין כוונת החליצה נחלקו בה המהרי"ט והח"צ הלא הוא בספרתם המהרי"ט כתב בעובדא שבא לפניו בפתי שאינו מבין עניני עולם כשאר ב"א ויודע לקנות ולמכור ולומר על הן הן ועל לאו לאו דחליצתו כשירה וז"ל דלא בעינן בחליצה דעתא צילותא דהא חרש וקטן דל"ל דעתא צילותא הוו כשרים לחליצה אי לאו דממעטינן חרש משום שאינן בואמר ואמרה וקטן משום דאיש כתיב בפרשה וקטנה שהגיעה לעונת הפעוטות חולצת מטעם שכתבו התוס' דגדול עע"ג סגי בחליצה ולא דמי לשחיטה שאין מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו. ואין לפקפק משום דבעינן כוונה דלא אמרינן דבעי כוונה אלא חליצה מוטעת כגון חליצה ע"מ לכונסה או יבמה שגדילה בין האחין שהיתה החליצה לשם שימוש אבל היכא דמסברי ליה ומיסבר שבחליצה זו נפטרת ממנו א"צ שיהא בבינת הלב באותו שעה אלא אע"פ שבשעת חליצה הסיח דעתו ומהרהר בדברים אחרים ש"ד כל שיודע שבחליצה זו תהא מותרת ומצינו כוונה כה"ג בחולין (ד' ל"א) דבעו רבנן כוונה לחתיכה בעלמא וכן בקדושין גבי שן ועין עיי"ש וגם הר"מ ז"ל לא הביא הך דבעינן שיתכוונו שניהם משום דסמך עצמו על מש"כ חליצה מוטעת בכך אתה כונסה פסולה ולא בעינן אלא שלא יהא מוטעה שבכך הוא כונסה עכ"ד המהרי"ט בקיצור אולם הח"צ בתשובה פקפק על דבריו וכתב כיון שכל ראיית המהרי"ט הוא ממה שהשמיט הר"מ ז"ל הא דבעינן שיתכוונו ובאמת אישתמיט מיניה דברי הר"מ שכתב בהדיא שצריך שיעשו מעשים אלו לשמן עיי"ש (בפ"ד מה' יבום וחליצה) דבלא נתכוונו חליצתן פסולה. וביותר קשה לי (דבהלכה ח') שם כתב בהדיא וצריך שיתכוונו היבם והיבמה לחלוץ וצריך לעשות מעשים אלו לשמן עכ"ל. והאי לישנא ודאי משמע על כוונה מעליתא שבשעת מעשה ממש כמו בכוונת מצות ועל מ"ש המהרי"ט דמצינו כוונה כה"ג בשחיטה כתב הח"צ דכיון דמצינו כוונה קלה כמו גבי שחיטה ומצינו דבעי במצות כוונה בשעת מעשה א"כ לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן והנה באמת כדברי המהרי"ט כתב הרמב"ן ז"ל ג"כ (בפ' מ"ח) על קושיית התוס' שהקשו למה לן בחרש וחרשת טעמא לפי שאינן בואמר ואמרה ת"ל דלאו בני כוונה נינהו וכן בקטן ל"ל קרא דאיש ותי' דכיון דבחליצה לא בעי כוונה אלא להוציאה בחליצה זו לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה ובמקצת כוונה כזו חרש בר כוונה הוא וכבר הביא הקצה"ח דברי הרמב"ן ז"ל לסיוע לדברי המהרי"ט: והנה קשה לי טובא על דברי הרמב"ן ז"ל והמהרי"ט שתפסו בפשיטות דבחליצה סגי בכוונה קלה ובהגיע לעונת הפעוטות סגי וראייתם מקטנה דחולצת בפעוטות וביבמות (ד' ק"ה) אמרינן א"ר אמי מדברי ברבי נלמוד קטנה חולצת בפעוטות רבא אמר עד שתגיע לעונת נדרים אלמא דבעינן דוקא עונת נדרים שבזה יש לו לקטן דעת גמורה מה"ת והתם קאי לר' יוסי דסובר לא מקשינן אשה לאיש ואשה בין גדולה ובין קטנה ואפ"ה בעינן שתגיע לעונת נדרים משום דעת אלמא דבעינן גבי חליצה דעת גמורה וכרבא בעינן למיפסק דהוא בתראה ועוד דהא הרמב"ן והתוס' לפרושי סוגיא דחרש וחרשת קאזלי ורבא הוא דקאמר התם דטעמא דחו"ח משום קריאה. ולדידיה ודאי דתקשה ל"ל טעמא דקריאה ת"ל משום דעת דהא סובר דבעי שתגיע לעונת נדרים וחו"ח קלישא דעתייהו מקטן שהגיע לעונת נדרים דהא תרומתן אינו תרומה כלל והנה הר"מ ז"ל כתב ג"כ (בפ"ד מה' חליצה) דחו"ח שחלצו אין חליצתן כלום ואינן כאלם ואלמת לפי שאינן בני דעת אלמא דסובר דבעי דעת גמורה בחליצה דלא כהרמב"ן ומהרי"ט ז"ל והכי משמע לי מדברי הרמב"ם דחליצה בעי כוונה בשעת מעשה שהרי כתב (בפ"ד מה' חליצה ויבום ה' י"ג) שהחו"ח שחלצו לא עשו כלום לפי שאינן בני דעת דאם איתא דלא בעינן כוונה בשעת מעשה אלא ידיעה בעלמא שבחליצה זו נפטרת ודאי דהוי מהני בחו"ח מטעם געע"ג כמ"ש התוס' יבמות (ד' ק"ד) ובגיטין (ד' כ"ב) ואף שהרמב"ם סובר דגבי גט לא מהני געע"ג בתורף כמש"כ (בפ"ג מה' גירושין) היינו ע"כ משום דסובר דכתיבת הגט בעי כוונה גמורה כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן דלמ"ד דבעי כוונה קצת הוי מהני געע"ג אפילו בכתיבת התורף וא"כ בחליצה דפסל הר"מ בחו"ח משום דעת ע"כ משום דסבר דבעי כוונה גמורה: ועוד דהא בחולין (ד' י"ג) אמרינן קטן יש לו מחשבה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והביאו שם התוס' ד"ה ותיבעי קושיית הירושלמי אמאי לא אמרינן גבי גט וגבי תרומה מטעם מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שיועיל מעשה החשו"ק וכתבו שם שצריך לחלק בזה וי"ל דהיינו דאיכא בינייהו דלא מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע אלא גבי עולה דקי"ל (בפ"ק דזבחים) דסתמא נמי כשר רק משום דמחשבת חשו"ק גרע מסתמא דדמי למתעסק דלא ידע כלל שהוא עולה ולהכי מהני ענין מחשבתו ניכרת מתומ"ע דלא ליהוי גרע מסתמא והיינו משום דענין מחשבתו ניכרת מתומ"ע לא מהני אלא היכא דלא הצריכה התורה שיחשוב העושה בשעת מעשה מה הוא עושה כמו בקדשים דסתמא נמי כשר וכמו באלון ורימון ואגוז שחקקו תינוקת דפשיטא דלא בעינן כוונה בשעת מעשה ולא בעינן רק שיהא תכלית פעולת כוונתו לענין זה ובזה מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע אבל גבי כתיבת הגט דבעינן כוונה בשעת מעשה לא מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע וכן גבי תרומה דכתיב ונחשב לכם תרומתכם פשיטא דבעינן כוונה בשעת מעשה והשתא אם איתא דחליצה לא בעי כוונה בשעת מעשה א"כ אמאי חליצת חו"ח פסול הא מחשבתו ניכרת מתומ"ע אע"ג דחרש דמי לקטן ודמי למתעסק וגרע מסתמא מ"מ היכא דלא בעינן כוונה בשעת מעשה מהני מחשבתו ניכרת מתומ"ע ואף דמסקינן בחולין (דף י"ג) דמחשבתו ניכרת מתומ"ע הוי רק מדרבנן מ"מ היינו דוקא כמו דקיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון דלא היה מעשה גמורה אבל במעשה גמורה מסקינן שם דיש להם אפי' מדאורייתא וחליצה ודאי דהוי מעשה גמורה ועיי"ש בתוס' ועיין בלח"מ (פ"א מה' פסהמ"ק) שהרמב"ם קאי בשיטת התוס' דמעשה גמורה יש להם אף בלא דיבור מדאורייתא: אלא שבאמת דברי הרמב"ם ז"ל תמוהים הם וכבר עמדו עליו הרשב"א בחידושיו והה"מ שדבריו נגד הש"ס דאמרינן שם בההוא טעמא דחו"ח הוא משום שאינן בואמר ואמרה ומנייהו ילפינן אלם ואלמת דקריאה מעכב בהו ולא פסלינן חו"ח משום דעת ועוד דא"א דיש לחו"ח פסול דעת היכא ילפינן אלם ואלמת מנייהו דלמא שאני חו"ח שאין להם דעת ומצאתי להגאון בעל משכנות יעקב (באו"ח סימן כ"א שתירץ דהר"מ מפרש דטעמא דמתניתין משום דעת רק דנפקא ליה לרבא פסול קריאה כיון דמתניתין אמרה ר"א ואיהו סובר חרש הוי בר דעת דהא תרומתו לא תצא לחולין וע"כ לדידיה הטעם משום קריאה ושפיר יליף רבא דקריאה מעכבא עיי"ש. ובמח"כ זהו טעות דשם במתני' הוא ר' אליעזר שמוזכר קודם ר"ע וכ"כ התוס' בהדיא בסוטה (דף ל"ג) ד"ה ור"י עיי"ש דר"י שסובר דקריאה מעכבא מוכרח לומר לא נחלקו ר"א ור"ע בדבר זה ובפ' חרש (דף קי"ג) גבי תרומת חרש הוא ר' אלעזר בן שמוע מתלמידי ר"ע: