עונג יום טוב נב

דידע דחטאת ומחשב לשם שלמים ובאומר מותר פרש"י מותר לשנות והיינו שוגגין עכ"ל הרי דאע"ג דטעות במעשה כמו שסבור שהוא שלמים מבטל מחשבתו מ"מ טעות בדין שסבור שמותר לשנות חטאת לשם שלמים אין מחשבתו מתבטלת. ואע"ג דאיכא למדחי דדוקא התם אמרינן דטעות בדין אינו מבטל מחשבתו משום הא דאמרינן בנדרים (דף ל"ו) דפריך למ"ד הני כהני שלוחי דידן נינהו מהא דהכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין שוגגין פטורין ופיגולן פיגול ואמאי לימא לתיקוני שדרתיך ולא לעוותי ומשני שאני התם דאמר קרא לא יחשב מ"מ וא"כ כי היכי דלא מהני האי טעמא דלתקוני שדרתיך להוציא מידי פיגול ה"נ לא מהני טעמא דטעות לבטל מידי פיגול תדע דהא עולא סובר עקירה בטעות הוה עקירה ובכל התורה טעות דמעשה ודאי דמבטל המעשה והכא טעות דמעשה כגון כבשים שסבור שהן אילים ושחטן לשם אילים נמי הוי עקירה לעולא ואין הטעות מבטל מחשבתו וע"כ משום דגלי קרא לא יחשב מ"מ אפ"ה נראה כיון דרבה סובר עקירה בטעות לא הוי עקירה וכמו שבכל התורה טעות מבטל המעשה כן במחשבת קדשים ובאומר מותר סובר דהוי עקירה א"כ למדנו מדבריו שטעות בדין אינו דומה לטעות המעשה ומוקי קרא דלא יחשב מ"מ לאומר מותר וטעות בדין א"כ אפשר לומר דאף דמחילה בטעות לא הוי מחילה בטעות דמעשה מ"מ בטעות בדין הוי מחילה כשיטת רש"י ז"ל: והא דאמרינן בגיטין (דף פ"ח) גבי גט מעושה בישראל דכדין כשר ושלא כדין פסול ופוסל ומסקינן שם דטעמא שלא כדין בישראל פוסל משום דאתי לאיחלופי בכדין דישראל. אבל מן התורה לא הוי גט כלל והא תינח אם המגרש ידע דטעו הב"ד דשפיר אמרינן דכיון שידע שהב"ד טעו לא גמר ומגרש אבל אם המגרש לא ידע שעפ"ד אסור לכופו אמאי פסול מן התורה הא כיון שלא ידע גמר ומגרש דמצוה לשמוע דברי חכמים וע"כ דפסול מטעם טעות שאילו הוה ידע שהוא שלא כדין והב"ד טעו לא היה גומר בלבו לגרש ולהכי לא הוי גט מה"ת הרי חזינן דטעות בדין נמי מבטל המעשה נראה לי דלא קשיא לשיטת רש"י ז"ל דהתם אין הטעם משום טעות אלא הטעם דהא דכדין כשר הוא משום דכל מה שאדם מחויב לעשות עפ"י ד"ת אם כופין אותו ע"ז לא מיקרי אונס כמ"ש הרמב"ם ז"ל (בה' גירושין) וכמו שבארנו דבריו לקמן דכל היכא דאיכא אונס לא מהני מה שאומר רוצה אני דאונס כמאן דלא עביד רק דמה שמחויב לעשות לא מיקרי אונס להכי בשלא כדין דישראל כיון שאינו מחויב מן הדין לגרש הוי אונס וכמאן דלא עביד דמי ופסול מן התורה אבל לעולם דטעות בדין אינו מבטל המעשה כשיטת רש"י ז"ל מיהו התוס' פירשו התם דלהכי אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ולא הוי מחילה בטעות משום דאמרינן דאפילו הוי ידע דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם נמי לא הוה מוחה בלוקח מלאכול הפירות משום דניחא לי' דליקו בהימנותי' והוי מחילה גמורה ואין כאן טעות ולא מצי מפיק מלוקח מה שאכל ודווקא בגוף הקרקע יכול לחזור שהיא בחזקת בעלים ולא קנה עדיין הלוקח כיון דקנין הראשון לאו כלום הוא ובריצוי בעלמא לא נקנה הקרקע ועוד שהמוכר מוחזק ויכול לטעון שלא נתרצה אבל הפירות שאכל אין מוציאין ממנו דתלינן שנתרצה כי היכי דליקו בהימנותי'. כ"ז נלע"ד: סימן יב בהא דתנן בברכות (דף כ"ו) תפלת המנחה עד הערב כתב הרבינו יונה וז"ל אין לפרש עד צאת הכוכבים שהוא לילה ממש דע"כ אית לן למימר דעד הערב האמור כאן אינו ר"ל אלא עד שקיה"ח משום דהכי אמרינן בזבחים מנין לדם שנפסל בשקיה"ח וכו' רוצה לומר דמשקה"ח ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים ותפילת המנחה הוא כנגד תמיד של בין הערבים ועיקר התמיד הוא זריקת דם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיה"ח ה"נ לתפילת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיה"ח בלבד עכ"ל: והנה דעתו כדעת התוספת בזבחים (דף נ"ו) דהא דאמרינן דם נפסל בשקיעת הח' היינו בתחילת שקיה"ח דהוא ד' מילין קודם צה"כ והביאו ג"כ ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף צ"ג) דדרך רחוקה לגבי פסח מיקרי מן המודיעים ולחוץ משום דלא מטי לירושלים עד תחילת שקיה"ח דקעבר עליו זמן שחיטת הפסח מיהו כתבו שם התוס' דיש לדחות ההיא דמי שהיה טמא רבנן עבדי הרחקה כדי שלא יבא לידי הלנת דם וכדי לזרזם בפסח והעמידו דבריהם במקום כרת עיי"ש: ויש להביא ראי' דגם מדאורייתא זמן שחיטת הפסח הוא רק עד תחילת השקיעה מהא דאמרינן בסוכה (דף כ"ה) אקרא דויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם אותן אנשים טמאי מת מצוה היו שחל שביעי שלהם בערב הפסח שנאמר ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא ביום ההוא אינם יכולים לעשות אבל למחר יכולים לעשות ופירש הרשב"א ז"ל דלפי שהיה שביעי שלהן בערב הפסח והיו ראויים להזות עליהן ולאכול בפסח בלילה היו סבורין שאין טבילתן מעכבתן מלשחוט עליהם הפסח דמזין ושוחטין את הפסח על טמא שרץ והיתה התשובה להם כיון דמחוסרין טבילה אין שוחטין עליהן את הפסח דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ וכיוצא בו אעפ"י שיהא ראוי לערב עכ"ל בקיצור הרי שהיו סבורים שאחר שחיטה יהא שהות להזות ולטבול ומרע"ה השיב להם דכיון שלא הזו וטבלו קודם שחיטה אין שוחטין עליהם ואם נימא דזמן שחיטת הפסח מה"ת עד צה"כ א"כ קשה דממ"נ אם לא הי' שהות להזות ולטבול קודם שחיטה הא גם לאחר שחיטה לא הי' שהות להזות ולטבול ואיך היו סבורים דמותר לשחוט עליהם כיון דליכא שהות להזות ולטבול להיות ראוים לאכילה והא הרשב"א ז"ל כתב שדעתם הי' להזות ולטבול אחר שחיטה דבליכא שהות לטבול אף אחר השחיטה ודאי דאין שוחטין וזורקין עליהן דגם הם ידעו דטמאים נדחו מפסח כמו שביאר שם הרשב"א ז"ל ועוד דבפסחים (דף צ"ג) יליף רב מהאי קרא דאין שוחטין וזורקין על טמא שרץ ותקשה איך מוכח מזה דאין שו"ז דלמא שאני הכא דלא הוי שהות לטבול אבל בדאיכא שהות שו"ז ואף דבש"ס (דף ס"ט) לענין הזאה אמר רבא דר"א סובר שו"ז עט"ש ומש"ה אין הזאה דוחה שבת משום דהזאה למאי דאכילת פסחים לא מעכבא משמע דכיון דסובר שו"ז עט"ש רשאי לשחוט עליו בע"פ שחל בשבת אף אחר שגזרו על הזאה דהכי משמע פשטא דתלמודא [ עיין חתם סופר חאו"ח] מ"מ נראה דיש לחלק דאם אינו ראוי להזות משום שבת עדיף מליכא שהות ביום להזות דמשום איסור שבת לא מקרי אינו ראוי לאכילה כמ"ש התוס' בחגיגה (ד' ב') ד"ה איזהו לענין שני תשלומין דראשון ואף שיש לפקפק בחילוק זה מ"מ נראה דבלא"ה אין ראי' מדברי רבא דהא באמת ר"א הדר בי' וסובר דהזאה דוחה שבת א"כ אפשר דמהאי טעמא גופא הדר בי' וסובר דבאינו ראוי להזות אין שו"ז וא"כ בדליכא שהות אפשר נמי דאין שו"ז. ואיך יליף הגמ' דאין שו"ז אף בדאיכא שהות לטבול אלא ע"כ דאחר השחיטה היה עדיין שהות להזות ולטבול וא"כ קשה כיון דעדיין הי' שהות לשחיטה ולהזאה ולטבילה היה להן להזות ולטבול קודם שחיטה ואמאי נדחו לפסח שני ודוחק לומר שלא הי' שהות להזות ולטבול אלא בשעת שחיטה ממש ולהכי אמר להם כיון דא"א להזות קודם שחיטה ידחו לפסח שני דזה דוחק דאותן האנשים גדולי הדור היו כמ"ש הרשב"א ז"ל שם בחי'