עונג יום טוב תקכו

כדאמרינן ביבמות (דף ל') בספק קדושין בצרת ערוה דאשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ושריא להתייבם ואעפ"כ חולצת לחומרא מדרבנן אלמא דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה מיהו הא התוס' הקשו בסוגיא דפ"פ נוקמא אחזקה שהיא כשירה לכהונה וצ"ל דאף דמדרבנן לא מוקמינן אחזקה מ"מ להוציא אשה מבעלה לא החמירו ושפיר מוקמינן אחזקה ושם ביבמות החמירו רק לכתחילה שלא תתייבם אבל אשה שהיא תחת בעלה לא החמירו כ"ז נלע"ד בעז"ה: סימן קעב ולענין סוטה וודאי בעדים שבא עלי' בעלה אם היו לוקין עלי': ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל שכ' (בפי"א מה' גירושין הל' י"ד) ובכלל לאו זה שכל אשה שזינתה תחת בעלה נאסרה עליו ולוקה עלי' שנאמר אחרי הוטמאה והרי נטמאת והקשו עליו הכ"מ והלח"מ מהא דכתב (בספ"א מהא"ב) המקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והי' בעלה כהן לוקה עלי' משום זונה אעפ"י שעיקר העדות בע"א כבר הוחזקה בו זונה עכ"ל ומדכתב דלוקה משום זונה משמע דדוקא כהן לוקה משום זונה אבל ישראל אינו לוקה משום לאו דטומאה ומה שאמרו ביבמות (דף נ"ו) דלוקין גם משום טומאה הוא למ"ד לוקין על לאו שבכללות אבל הרמב"ם ע"כ דסובר דאינו לוקה על לאו דטומאה משום שכולל לאו דמחזיר גרושתו וסוטה ביחד והוי לי' לאו שבכללות וא"כ דבריו סותרים זא"ז: ובאמת שדברי הרמב"ם (בה' א"ב) הם דברי הירושלמי (בסוטה פ"ו) וז"ל אמר פלוני אכל חלב והתרו בו אינו לוקה אמר לו אחד חלב הוא והתרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא אמר לו אחד נזיר הוא והי' נוהג בנזירות ע"פ שתה יין נטמא למתים התרו בו שנים לוקה ועיקר עדותו לא בע"א הוא אמר פלונית כהנת זינתה ובא עלי' בעלה ובעלה כהן והתרו בו אינו לוקה נסתרה בפני שנים אמר ע"א אני ראיתי' שנטמאת ובא בעלה עלי' כהן התרו בו שנים לוקה עיקר עדותו לא בע"א הוא ועיקר הרבותא של הירושלמי הוא אע"ג דתחילת האיסור הוחזק בע"א אפ"ה לוקה על זה האיסור אם עבר עליו בשני עדים ובהתראה וזה ממש דברי הרמב"ם בכאן וכן כתב (בה' שגגות) לענין חלב ומדנקט הירושלמי הך דינא בכהנת ולא בישראלית ע"כ דסובר דמשום טומאה לא לקי דהוי לאו שבכללות להכי הוצרך למינקט באשת כהן דלקי שפיר אלאו דזונה ואין לומר דלהכי נקט אשת כהן משום דמיירי באונס ובאשת ישראל אונס משרי שרי דז"א דהיא גופא קשיא אמאי נקט האי דינא גבי אונס והוצרך למינקט אשת כהן לינקט גבי רצון ואפילו באשת ישראל: ועוד נראה לי דאם בא ע"א והעיד אחר סתירה שנאנסה מאותה סתירה מהבועל אינו נאמן דהא בכל התורה קי"ל דע"א בדבר שבערוה לאו כלום הוא רק הכא גבי סתירה גלי דע"א נאמן לומר שנטמאת משום דאיכא רגלים לדבר המסייע להעד שהרי נסתרה עמו וכ"ז הוא במעיד שנטמאת ברצון דבזה הוי רגלים לדבר שהסתירה היתה כדי לזנות עמה אבל אם נאנסה אין כאן רגלים לדבר מהסתירה דהא אדרבה חזינן שלא רצתה להבעל עד שאנסה וכיון דליכא רגלים לדבר ע"א אינו נאמן בה שאסורה רק מכח הסתירה ואמאי לוקה עלי' אח"כ בעלה כהן: וכה"ג כתב החכ"צ בתשובותיו (סימן ק"נ) דאם אמר העד שזינתה מאיש אחר אינו נאמן דעל אחר ליכא רגלים לדבר מסתירה והביא ראיה מדברי רש"י (בסוטה ל"א) עיי"ש והכי משמע לי מהש"ס דסוטה (ד' כ"ו) דקאמר אמתניתין דקתני ומותרת לבעלה פשיטא אמר רב הונא במתנונה מתנונה בדקוה מיא במתנונה דרך אברים מהו דתימא הא זנויי זנאי והא דלא בדקוה מיא כי אורחא משום דבאונס זנאי ולגבי כהן אסירא קמ"ל ע"כ ואם נימא דרגלים לדבר הבא מכח הסתירה הוי רגלים גם לענין ביאת אונס א"כ אמאי באמת שרי' לכהן כיון דקים לי' להש"ס דע"י ביאת אונס יכולה להיות מתנונה אחר שתי' ניחוש באמת שמא זינתה באונס. ועיין במל"מ (סוף פ"ג מה' סוטה) שכתב שיש מקום לפרש דברי הש"ס קמ"ל דמותרת דאם איתא דזנאי באונס היו המים בודקין אותה כראוי] א"ו דאין ענין רגלים לדבר מכח הסתירה על ביאת אונס כלל וכיון דליכא רגלים לדבר לא חיישינן לביאת אונס דמוקמינן לה אחזקה דהתירא לבעלה כיון דליכא רגלים לדבר ועוד אונס לא שכיח אבל אם נימא דרגלים לדבר הוי נמי לענין אונס הוי לן למיחש שמא נאנסה אע"ג דלא שכיח כיון דמתנונה ואיכא רגלים לדבר וכיון שהוכחנו דגבי אונס ליכא רגלים לדבר פשיטא דאין ע"א נאמן לומר שנאנסה וא"כ פשיטא דהירושלמי דקאמר בעלה כהן מיירי ברצון דרבי קרא ועד אין בה דע"א מהימן בה ואפ"ה נקט כהן ולא נקט ישראל וע"כ משום דסובר דבישראל דאיכא רק לאו דטומאה אין לוקין כלל משום דהוי לאו שבכללות ולהכי נקט כהן דאיכא גבי' לאו דזונה ולקי שפיר וא"כ וודאי דקשה על הר"מ ז"ל שכתב (בה' גירושין) דלקי שפיר אלאו דטומאה ולא חייש ללאו שבכללות: וראיתי להכ"מ שכתב וז"ל ויש מי שתירץ דברי רבינו שמ"ש כאן שלוקה על לאו דסוטה היינו דווקא כשגירשה והחזירה ואח"כ בא עלי' כמו מחזיר גרושתו אחר שנתקדשה לאחר וזו אעפ"י שלא נתקדשה לאחר לוקה עלי' דכי אמרינן אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה שנסתרה ארישא דקרא קאי וכתב לה ספר כריתות וכו' לא יוכל בעלה לשוב לקחתה אם היתה לאיש אחר וכן אם לא היתה לאיש אחר אם הוטמאה תחתיו וגירשה והשתא ניחא דבפ"א מה' א"ב מיירי כשבא עלי' ולא החזירה ומש"ה אינו לוקה אם אינו כהן ע"כ והנה לכאורה ודאי משמע כדבריהם דכיון דמרבינן סוטה שנבעלה מקרא דאחרי אשר הוטמאה דכתיב במחזיר גרושתו לא חמיר ממחזיר גרושתו ובמחזיר גרושתו אינו לוקה אא"כ קידש אח"כ כדכתיב להיות לו לאשה אבל בבעל לחוד אינו לוקה כדאמרינן בקדושין (דף ע"ח) א"כ פשיטא דה"ה סוטה בביאה לחוד אינו לוקה: מיהו קשה כיון דקיי"ל אין איסור חל על איסור ואיסור לאו לא חייל על איסור עשה כמ"ש התוס' בשבועות (כ"ג) מהא דהאוכל תרומה טמאה בטומאת הגוף וזו שנבעלה נאסרה על בעלה באיסור עשה דונטמאה ואם נימא דאין איסור לאו דסוטה אלא כשהחזירה אחר שגירשה תקשה הא אין איסור חזרת סוטה ולאו שבה חל על איסור עשה דונטמאה ואיך משכחת לה מלקות דסוטה אחר שהחזירה: לכן נ"ל דהא ודאי דלאו דסוטה לא לקי עלה אלא אם יש קדושין כיון דכללינהו קרא בחד לאו סוטה ומחזיר גרושתו כמו דבמחזיר גרושתו לא לקי אלא בקידושין ה"נ בסוטה לא לקי אלא בקדושין מיהו זה דווקא אם גירשה אז לא לקי עד שיחזור ויקדשנה אבל אם לא גירשה כלל לקי עלה מיד דחל איסור סוטה ולאו שבה מיד אחר שזינתה ואף דבעינן קדושין דכתיב להיות לו לאשה ובל"ה לא לקי מ"מ הכא בסוטה הא לא פקעי ממנה קדושי ראשונים כדאמרינן (ביבמות מ"ט) הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר דהא תפסי בה קדושין ופרש"י ז"ל דהיינו שלא פקעו קדושין הראשונים וא"כ כל שבא עלי' אחר שזינתה קודם שגירשה לוקה דקרינא אחרי אשר הוטמאה להיות לו לאשה וחל האיסור לאו עלי' תיכף שזינתה ולקי עלי' כ"ז שלא גירשה דקרינן בי' להיות לאשה דהא לא פקעי קדושין הראשונים וכן אם גירשה והחזירה נמי לקי אבל אם גירשה ולא החזירה לא לקי דקדושין הראשונים אזלי לה ע"י הגט ועתה היא