עונג יום טוב תקכה

דנוקמי בחזקת היתר לבעלה ולפמש"כ לק"מ דהא הוי ספק סוטה ולא מוקמינן אחזקה ועיין פנ"י שעמד ע"ז שם: מיהו נראה דדברי התוס' נכונים דאם נימא דיש להך ספק דין ספק סוטה מאי פריך והא ס"ס הוא הא בספק טומאה ברה"י קיי"ל דאפילו בס"ס לא מהני מיהו אפשר לומר דלענין זה לא מחמרינן לדמותו לספק טומאה כיון דאיכא לאסתפוקי שמא לא תחתיו זינתה דאפשר לומר שאחר נשואין לא הי' שום ריעותא המחדש לנו ספק ולא דמי לספק טומאה ברה"י כמו חולדה מהלכת ע"ג ככרות ושרץ בפיה ספק נגע ספק לא נגע וכדומה דהספק התחיל בשעה הראוי לטמא ונעשה אז דבר המביא לידי ספק טומאה משא"כ כאן שאחר הנשואין לא נעשה שום ריעותא רק שלא נמצא לה בתולים וכיון דאיכא למימר דזינתה קודם אירוסין ואחר אירוסין לא נתחדש בה שום דבר המביא לידי ספק טומאה מהני בה ס"ס: ולא דמי לספק טומאה ברה"י: ונראה שזהו דעת הרשב"א ז"ל שכתב במשמרת הבית (בית ד' שער ב' דף ק"ט) דבחד ספיקא אסורה משום ספק סוטה וקשה לדבריו דאם זה מקרי ספק סוטה א"כ אמאי מהני ס"ס וצ"ל כמש"כ דס"ס מהני כאן דאיכא למימר שלא נעשה בה שום ריעותא בשעה שהיא ראוי' לדון עלי' ספק סוטה לא מיקרי ספק טומאה ברה"י וכ"ז הוא לענין ס"ס: אבל לענין חזקת היתר בנתקדשה פחותה מב"ג איכא למימר דדמי לספק סוטה ולא מוקמינן לה בחזקת היתר כיון דודאי נבעלה אחר אירוסין: ונ"ל דדעת התוס' דכיון דמיירי כאן שהאשה מכחישתו וכמש"כ הרא"ש בשם הר"י ז"ל רק שהבעל נאמן מטעם דשוי' אנפשה חד"א בזה לא מדמינן לספק סוטה שלא להעמידה אחזקתה דבעינן דוקא דומיא דסוטה דהתם מחזקינן לה לטומאה וודאית דהא מיירי בנסתרה עפ"י עדים. אבל היכא דאסרינן מטעם שוי' אנפשה חד"א לא מחזקינן האיסור אלא לגבי עצמו אבל לאחרים מותרת גם לכהן דאינו נאמן לאוסרה אכו"ע להכי לא דמי לספק סוטה ודוקא היכא שהספק יאסרנה אכ"ע מדמינן לה לספק סוטה ולא בספק שאין אנו יכולין להחזיקו רק על עצמו [וכה"ג כתבו התוס' בנדה (דף ב') דלא ילפינן מסוטה אלא לטומאה מכאן ולהבא ולא למפרע עיי"ש] ושפיר הקשו התוס' בספק אונס ספק רצון דנוקי אחזקה: ובזה א"ש נמי מה דפריך והא ס"ס הוא ספק תחתיו ספק אינו תחתיו ספק באונס ספק ברצון אע"ג דסוטה דמיא לטומאה ובספק טומאה ברה"י לא מהני ס"ס משום דכיון דאינו נאמן לגבי אחרים רק לגבי עצמו לא דמי לספק סוטה ומהני שפיר ס"ס: ובזה ניחא הא דאיתא בירושלמי (פ"ק דכתובות) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי הדא דאתמר לכתובה מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה כו' וכולהו מן הדא דא"ר אילא בשם ר"א מצא הפ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה והקשה הנוב"י במה"ת חלק אהע"ז (סי' י"ד) דהא מתניתין לא מיירי בא"כ דבא"כ איך נימא שרשאי לקיימה כיון שהיא אומרת שתחתיו זינתה ונאנסה. ומדהוצרך הירושלמי לומר שא"נ ש"מ דמיירי באשת ישראל ובפחותה מבת ג' שנים נמי לא מיירי דא"כ איך יכול לומר עד שלא ארסתיך נאנסת הא בתוליה חוזרין וא"כ כיון דלא מיירי בא"כ ובפחותה מב"ג א"כ הא הוי ס"ס ואמאי נאסרת עכ"ל אבל לפמש"כ א"ש דבש"ס דילן דמיירי שהיא מכחשת אותו ואומרת בתולה הייתי וכמש"כ דהכי דייק לישנא דנאמן לאוסרה שפיר פריך הא הוי ס"ס: דכיון דהיא מכחשת אותו לגמרי שלא מצא פ"פ אין לו שום נאמנות כ"א משום דשויא אנפשי' חד"א ובזה מהני ס"ס וכמש"כ דלא שייך לדמות זה לספק סוטה כיון דלכ"ע לא נחשב שום ספק דאין לו נאמנות רק לגבי עצמו אבל הירושלמי דקאי אמתניתין דמשארסתני נאנסתי שהיא מודית דנמצאת בעולה רק שטוענת נאנסתי תחתיך בזה שפיר קאמר הירושלמי דחיישינן שמא זינתה ברצון ואף דהוי ס"ס ספק רצון ספק אינו תחתיו מ"מ לא מהני בסוטה ס"ס. והא דהוצרך הירושלמי לתרץ אמימרא דר' אילא דמצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה משום דקול יוצא לאנוסה ולא משני דמיירי בטענת נאנסתי דבזה לא מהני ס"ס משום דבעי לאוקמי אפילו במכחישתו דומיא דמימרא דידן דאמר ר"א דנאמן לאוסרה דמיירי במכחישתו דהא התם ר' אילא בשם ר"א קאמר להך מימרא בירושלמי והיינו הך מימרא דאיתא בגמרא דידן בשם ר"א ומיירי במכחישתו: אבל במודית שזינתה אסורה אף היכא דאיכא ס"ס ולא מוקמינן נמי אחזקת היתר ולומר שזינתה באונס אע"ג דליכא סברא דקול יוצא לאנוסה כמש"כ משום דבסוטה לא מהני ס"ס וחזקה וזה ברור: ולפי זה בנ"ד כיון שהאשה מכחישתו ורק שאנו דנין על אמירת הבעל משום שויא אנפשי' חד"א הי' מקום להתירה מטעם חזקה כמו שבארנו דהיכא דהאיסור משום שוי' אנפשה חד"א מוקמינן שפיר אחזקה ואף לפמש"כ התוס' דבסוטה ליכא חזקה דרגלים לדבר דודאי זינתה מרע לחזקה. מ"מ התם שפיר מקרי רגלים לדבר דכיון דאסתתר אחר קינוי ודאי זינתה שלא היה מי שיעכבה על ידה אבל הכא כיון שאנו מסופקים שמא מפחד הבא עליהם פתאום לא עשו הרעה עדיין ע"ז לא שייך רגלים לדבר והוי ספק השקול ומהני חזקה: ואף דאמרינן במכות (דף ד') דאמר שמואל במנאפין משיראו כדרך מנאפין ולא מספקינן שמא לא בעל. כבר כתב הנוב"י ז"ל דזהו דוקא באותן שנתייחדו ולא נפרדו ממעשיהם מפני פחד או בהלות ב"א הבאים פתאום אבל אם פתאום בא א' לחדרם ונתפרדו זמ"ז מחמת יראת הרואים לא הוי אלא ספק דשמא לא בצעו אשר זממו ובקשו לעשות הרע ולא עשו וכיון דהוי ספק איכא למימר דאוקמוה אחזקת היתר לבעלה וכמו שהוכחנו מדברי התוס' כל היכא דליכא עדים רק שאנו באים לאוסרה מצד אמירת הבעל דשוי' אנפשי' חד"א לא מדמינן לה לספק סוטה ומוקמינן לה אחזקה ועיין בנוב"י מה"ת (סי' י"א) שכתב להתיר ג"כ בכה"ג שיש ספק אם היה יכול להוציא פעולתו הרעה מכח אל הפועל כגון שבאו עליהם פתאום ב"א ולא זכר שמה כלל הך סברא דספק סוטה עיי"ש: ולכאורה משום חזקה לחודא א"א להתיר דנהי דמה"ת מוקמינן אחזקה מ"מ מדרבנן בעינן למיסר