עונג יום טוב תקכד

כ"ח) ולהכי אצטריך ונטמאה לאשמועינן דמקרי טומאה לענין תרומה ואסורה משום ודאי א"כ הרי חזינן דספק טומאה כודאי. ולהכי נמי גבי בעל דכתיב גבי' ונטמאה אם נבעלה הוי ספק כודאי שאם בא עליה עשה ודאי איסור ולא כספק בעלמא. וכן גבי בועל לא מהני ברי לי דבועל ונבעלת משום דהספק מתהפך לודאי איסור וכיון דלדידן הוי ספק אסור וכמש"כ לעיל והכל ילפינן מונטמאה דתרומה. וממילא ילפינן דבספק טומאה לא מהני חזקה ברה"י דכיון דספק כודאי לא מהני חזקה כמו שהארכנו בזה לעיל והא דבירושלמי לעיל יליף מסוטה מהו לבעל היינו משום דמתרומה שוב ילפינן דגם גבי' עיקר ונטמאה כתיב עשה הספק כודאי ונקט בעל דעיקר פשטא דקרא בדידי' כתיב וזה ברור ליישב שיטת התוס': וניחא נמי קצת מה שהקדים התנא דברייתא בסוטה (דף כ"ח) דרשא דתלתא ונטמאה ואח"כ אמר מה ת"ל ונטמאה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה ומכאן אתה דן לשרץ ורש"י ז"ל כתב דהאי מת"ל אין לו שייכות עם דרשא דמעיקרא ולדברינו א"ש דעיקר ספק כוודאי מתרומה ילפינן ולהכי הקדים ילפותא דונטמאה אתרומה ואח"כ דן לספק טומאה ברה"י: ולפמש"כ דעיקר ילפותא דלא אזלינן בתר חזקה הוא מהא דספק כודאי משום דבאמת ליכא חזקה גבי סוטה משום דהרגלים לדבר מרע לחזקה רק דכיון דמהספק נעשה ודאי טומאה לא שייך חזקה משום דאין כח החזקה לברר הענין רק שלא נחוש לספק במקום חזקה אבל אם הספק מתהפך לודאי איסור לא מהני חזקה א"כ קשה טובא מפ' שני נזירים (דף נ"ז) דמוקי לה בנזרק ביניהם טומאה דהוי רה"י וכתבו התוס' משום דברה"ר הוי ודאי טהור וא"צ להביא קרבן טומאה משום דמוקמינן לה אחזקה אף דאחד מהן ודאי טמא הוא משום דהא דמוקמינן אחזקה ברה"ר לא הוצרכנו ללמוד מסוטה להכי מוקי לה ברה"י והא דצריכין להביא קרבן טהרה אע"ג דברה"י וודאי טמא הוא משום דלטמא ברה"י הוצרכנו ללמוד מסוטה והכא דאחד מהן ודאי טהור לא מטמאינן בודאי משום דלא דמי לסוטה עיי"ש בתוס' שביארו כ"ז וא"כ קשה טובא אמאי מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ברה"י דהא אית להו חזקת טהרה דכיון דכל עיקר דלא אזלינן בתר חזקה ברה"י הוא משום דהוי כודאי ולא מהני חזקה: א"כ כיון דלא משוינן לי' כודאי מחמת דלא דמי לסוטה דאחד מהן ודאי טהור א"כ שוב אנו צריכין לעמוד אחזקה וא"צ להביא קרבן טומאה כמו ברה"ר דהא הא דלא מוקמינן ברה"י אחזקה לא כתיבא ולא רמיזא אלא דאמרינן לה מסברא דכיון דהספק כודאי לא שייך חזקה א"כ היכא דלא מצינו ללמוד מסוטה לעשותו כודאי משום דלא דמי לגמרי לסוטה מחמת שאחד מהן ודאי טהור בעינן למיזל בתר חזקה לטהרו לגמרי וא"צ להביא קרבן טומאה כלל ובשלמא אי אמרינן דבסוטה יש חזקת טהרה שפיר איכא למימר נהי דלענין מה שהספק כודאי לא ילפינן מסוטה היכא דא"א להיות ודאי טומאה מ"מ לענין חזקה לא שייך לאפלוגי בין אפשר להיות ודאי טמא או לא אבל כיון דלענין שלא ניזל בתר חזקה לא נוכל למילף מסוטה דשם ליכא חזקה כלל רק שאנו אומרים מסברא דכל היכא דהספק כודאי לא שייך חזקה: א"כ היכא דא"א להיות ודאי טמא דלא הוי ספק כודאי בעינן למיזל בתר חזקה כמו בכהת"כ: אלא שבעיקר דברי התוס' שחידשו דהיכא דלא דמי לגמרי לסוטה דאחד טמא ודאי לא ילפינן מסוטה קשה לכאורה דא"כ גבי ב' שבילין דאחד טמא ודאי ואפ"ה אמרינן בזא"ז ד"ה טהורין ופירשו התוס' בפסחים דהטעם הוא משום דהוי ספק טומאה ברה"ר ולהכי מדאורייתא אפילו בב"א טהור ובנדה (דף ב') כתבו דהתם לאו משום דילפינן מסוטה מטהרינן אלא משום דמוקמינן אחזקה כמו בכהת"כ וקשה דא"כ לרב חסדא דסובר בב"ב (דף ל"א) גבי ב' כיתי עדים המכחישין זא"ז בהדי סהדי שיקרא ל"ל ולא מוקמינן כל חד אחזקה משום דאחד מהן ודאי פסול א"כ בשני שבילין לר"ח אמאי מוקי אחזקה הא א' מהן ודאי טמא וא"כ ע"כ טעמא דשני שבילין הוא משום דהוי ס' טומאה ברה"ר וטהור אף בלא חזקה וכיון דלר"ח מוכח דילפינן מסוטה אף היכא דאחד מהן טמא ודאי ה"ה לדידן דקי"ל זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה נמי אמרינן דבכל גווני ילפינן מסוטה דמנ"ל לעשות פלוגתא חדשה ביניהם. ומצאתי בר"ש והרא"ש (בפ"ה דטהרות) שכתבו בהדיא דטעמא דשני שבילין הוא משום ספק טומאה ברה"ר עיי"ש והוא כמו שבארנו: ובעיקר קושייתם שהקשו דכיון דמוקי לה בנזרק טומאה ביניהם דהוי רה"י הא א"צ להביא קרבן טהרה כלל דברה"י הוי טומאה וודאי נלע"ד דיש ליישב כן דהא דאמרינן ספק טומאה ברה"י הוי טומאה וודאית היינו לחומרא אבל לא לקולא דהא אמרינן ביבמות (דף י"א) דאע"ג דסוטה וודאית א"צ חליצה אבל סוטה ספק צריכה חליצה וכדקאמר התם אמינא לך אנא סוטה וודאי ואת אמרת לי סוטה ספק: והקשו שם התוס' דהא אמרינן דגבי סוטה עשה הכתוב ספק כוודאי ותי' דלחומרא עשה ספק כוודאי ולא לקולא עיי"ש. א"כ ה"נ להכי מביא קרבן טהרה ג"כ דהא נזיר שאיחר קרבן טהרה עובר בבל תאחר כדאיתא בפ"ק דנדרים ואין לנו להקל ולפוטרו מקרבן טהרה ע"י מגע טומאה ברה"י אע"ג דילפינן לה מסוטה ואין שום ראי' לשיטת התוס' שכתבו דהיכא דלא דמי לגמרי לסוטה שאחד מהן טמא וודאי לא ילפינן מסוטה ולפי"ז קמה וגם נצבה מש"כ דעיקר הא דלא אזלינן ברה"י בתר חזקה משום דהספק כודאי וכהך שיטה דבסוטה ליכא חזקה דטהרה כלל משום רגלים לדבר והא דבסוטה ספק כודאי ילפינן לה מתרומה וממילא ידעינן דלא אזלינן בתר חזקה כיון שהספק כודאי: והנה לא מבעיא לפי דברי התוס' בסוטה (דף כ"ח) הנ"ל שכתבו דבסוטה איכא חזקת היתר דרגלים לדבר לא משוי לה אלא לספק השקול דודאי מוכח דלא אזלינן בספק זנות בתר חזקה אלא אפילו לשיטת התוס' (בחולין ובנדה) דסוטה ליכא בה חזקת היתר משום דרגלים לדבר מרע לה לחזקה מ"מ לא אזלינן בסוטה בתר חזקה כיון דכתיב ונטמאה א"כ יש לה דין טומאה ובטומאה ברה"י לא מוקמינן אחזקה (כמש"כ לעיל) דכיון דהספק כודאי לא שייך חזקה וה"ה גבי סוטה וכן מוכח בכתובות (דף נ"א) דפריך שם לאבוה דשמואל דאמר שם אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון ופריך אלא אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה ומשני דצווחה מתחלה ועד סוף ואמאי חיישינן שמא סופה ברצון נימא דמוקמינן לה אחזקה שהיא מותרת לבעלה א"ו דבספק סוטה לא מוקמינן אחזקה והתוס' בכתובות (דף ט') הקשו בסוגיא דפ"פ דמוקי לה באשת ישראל וכו' והוי ספק א' ספק באונס ספק ברצון