עונג יום טוב תקכג

אבל בספק מגע טומאה דהספק נעשה וודאי לא מהני חזקה וכיון דברה"ר טהור היכא דאיכא חזקה מסתמא גם בלא חזקה הוי טהור: אלא שבעיקר יסוד שהנחנו דבטומאה ליכא ספיקא מה"ת לא סבירא להו להתוס' הכי דהא בפ' ב' נזירים שאמר להם א' ראיתי א' מכם שנטמא שניהם מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה ופריך דהא הוי רה"ר ואמאי מביאין קרבן טומאה. ומשני באומר שנזרק ביניכם טומאה דהוי רה"י והקשו התוס' בחולין (דף ט') דאכתי כיון דהוי רה"י ודאי טומאה הוי וקרבן טהרה למה מביאין ותירצו דכיון דספק טומאה ברה"י ילפינן מסוטה בעינן דומיא דסוטה אבל הכא שאחד ודאי טהור להכי לא הוי וודאי טומאה והוי רק ספיקא להכי מביאין קרבן טומאה וקרבן טהרה עיי"ש ובמהרש"א שביאר דבריהם וא"כ חזינן דמצינו גבי טומאה שאינה לא ודאי טומאה ולא ודאי טהור רק ספיקא כגון ברה"י היכא דלא דמי ממש לסוטה. א"כ הדק"ל דלמא ברה"ר נמי ספיקא הוי והיכא דאיכא חזקה טהור כמו בסוטה דאיכא חזקה וטהור ברה"ר והיכא דליכא חזקה הוי ספיקא אלא שלקמן נבאר שאין שיטת התוס' מוכרחת בזה: מיהו בחולין (דף ט') ובנדה (דף ב') כתבו התוס' דבסוטה ליכא חזקה להתיר כלל משום דרגלים לדבר מרע לחזקה דהתירא והויא ספק השקול וע"ז הקשו דא"כ מנ"ל דברה"י טמא אף בחזקת טהרה ותירצו דהא יש לה חזקה שאינה וודאי טמאה עיי"ש וזה דחוק מאד ועוד לפי"ז ודאי קשה מנ"ל שהספק כודאי דילמא הא דאסרה תורה עד שתשתה הוא משום ספיקא ככל ספק איסור דאזלינן בי' לחומרא בכה"ת לפי רוב דעת הראשונים ז"ל זולת הרמב"ם ז"ל ואי משום דהכתוב קורא אותה טמאה מדכתיב ונטמאה הא כבר הוכחנו מהש"ס דיבמות דונטמאה בנבעלה הוא דכתיב ולא בנסתרה: והיה נ"ל ליישב שיטתם דעיקר ילפותא דברה"י עשה הכתוב כוודאי מבועל הוא דאמאי אוסרין אותה עליו הא בספיקא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אמרינן בכתובות (דף כ"ב) אם ניסת לאחד מעדי' ואומרים ברי לי דלא תצא והתם הוי ספק השקול דנגד חזקת א"א איכא חזקה דדייקא ומנסבא א"כ אמאי לא מהימן הבועל לישא אותה כיון דהוא והיא אומרים לא נטמאה א"ו דהכתוב עשה אותה כוודאי טומאה דספק טומאה ברה"י הוי ודאי טומאה ולא מהני ברי לי ומזה ילפינן שהספק כוודאי ואף להרשב"א ז"ל בחי' לקדושין (דף ס"ו) בסוגיא דינאי המלך מפרש לסוגיא דכתובות דהא דפריך באשם תלוי קיימא לרווחא דמילתא פריך דלכל הפחות באשם תלוי קיימא וה"ה דהוה מצי למימר בחטאת קיימא דתרי ותרי מוקמינן אחזקה ולית לי' להרשב"א ז"ל חזקה דדייקא ומנסבא שכתבו התוס' וסיים הרשב"א ז"ל ולבסוף דמשני שניסת לאחד מעדיה ובאומרת ברי לי אע"ג דמדאורייתא מוקמינן אחזקה וקאי בחטאת מ"מ לגבי עצמו נאמן. א"כ תקשה מאי מהני דספק טומאה דסוטה הוי כוודאי מ"מ הבועל לגבי עצמו נאמן מה"ת אף נגד חזקת איסור דהוי כודאי: מ"מ נראה דא"ש דאף שדעת הרשב"א דברי דידי' מהני אף נגד חזקה שאני חזקה דנהי דגלי לן קרא דאזלינן בתר חזקה מ"מ אין החזקה מחלטת את הענין כמש"כ הש"מ (בספ"ק דב"מ) דאפילו רובא דעדיף מחזקה אין מחליט הדבר ואכתי ספיקא מקרי לענין עשירי ספק וכ"ש חזקה דאינה מכרעת הענין ויבואר כלל זה אי"ה לקמן א"כ כיון דאין החזקת איסור מחליט הענין מהני ברי לי דידי' בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת אף דבחזקת א"א קיימא ואפילו בשני עדים סובר ר' יהודא בכריתות (דף י"ב) דמהני ברי לי נגד שני עדים לגבי עצמו הוא משום דלגבי עצמו נאמן להכחיש את העדים בדבר שאינו נוגע לאחרים אבל בספק טומאה אמרינן דגלי קרא דספק כודאי היינו כל מה שמסתפק לן בספק טומאה ברה"י הרי הוא וודאי טומאה א"כ לא מהני מה שנאמן ע"ע. דהא מ"מ מה שאצלינו הוא ספק עושה ודאי טומאה ואפילו אם הוא באמת טהור גמור מ"מ הספק שלנו מהפכו לוודאי טומאה להכי לא מהני ברי דידי' וא"כ שפיר ילפינן מטומאת בועל שהספק כוודאי ברה"י דא"א לומר דמטעם ספק אסור דהא הי' מועיל ברי כן הי' נ"ל ליישב שיטת התוס' בחולין ובנדה: ולפי דרכינו יבואר הא דאמרינן ביבמות (דף כ"ד) הנטען על האשה והוציאוה מת"י אעפ"י שכנס מוציא ומוקי לה רב בעדים והיינו עדות טומאה ולכאורה קשה פשיטא דאעפ"י שכנס מוציא כיון דאיכא עדי טומאה ומדאורייתא אסירא לי' משום ונטמאה כמש"כ רש"י ז"ל במתניתין אבל לפמש"כ א"ש. דטובא קמ"ל ואע"ג דשניהם אומרים שלא נטמאו ולר"י אדם נאמן ע"ע יותר מק' עדים ולר"מ נמי דפליג אחכמים מ"מ הא אמר התם ר"ל דמודה ר"מ לחכמים באמרו לו ב' בעלת שפחה חרופה והוא אומר לא בעלתי דמהימן במגו דאי בעי אמר לא גמרתי ביאתי דבשפחה חרופה בעינן גמר ביאה א"כ ה"נ כיון דאשה נאסרת על בעלה בראו עדים כדרך המנאפים דלא בעינן כמכחול בשפופרת כמש"כ הרא"ש (בפ"ב דיבמות) אם כן הא מצי לומר לא בעלתי ומהני ברי לי דידי' משום דנאמן ע"ע להכי אשמועינן מתניתין דלא מהני ברי לי' דידי' כיון דהוי ספק טומאה לגבי בועל וכיון דלדידן הוי ספיקא לכה"פ נעשה הספק כודאי טומאה ואסור בה אף אם לא נטמאו דוגמת מה שכ' התוס' אם בא עליה הבעל קודם שתשתה צריך כפרה כמו בבעל סוטה וודאית: אלא שמדברי הירושלמי שהביאו התוס' בסוטה (דף כ"ח) שאלו את בן זומא מפני מה ספק רה"י טמא א"ל סוטה מהו לבעלה ספק או ודאי א"ל מצינו שהיא אסורה עיי"ש משמע דמסוטה לבעל ילפינן ולא מסוטה לבועל ועוד דא"א לומר דמסוטה לבועל ילפינן כיון דאמרינן ביבמות דונטמאה אנבעלה כתיב ולא אנסתרה א"כ קשה הא גופא מנ"ל באמת דאסורה בסתירה לבועל ולא מהני ברי לי דבועל הא בקרא ונטמאה דבועל אנבעלה כתיב ואימא בנסתרה לחוד מהני ברי לי דלא עשאה הכתוב ספק כוודאי ומניין לנו דבסתירה אסורה בשלמא לבעל ידעינן ממה שאסרה הכתוב עד שתשתה כמ"ש רש"י ז"ל בסוטה (דף כ"ח) ד"ה מגיד משום דפשטא דקרא משמע שצריכה לשתות ואי לא אסורה לבעל אבל לבועל דילפינן רק מונטמאה אימא דוקא בנבעלה אסורה לבועל אבל בסתירה אימא דהוי רק ספק ומהני באמת ברי לי דידה ודבועל ושריא ומנ"ל דספק כוודאי דלא ליהני ברי לי: מיהו נ"ל ליישב שיטתם דילפינן מונטמאה דתרומה דהא לתרומה לא צריך קרא כלל דהא כתיב כי תהי' לאיש זר בתרומת הקדשים לא תאכל כמש"כ רש"י ז"ל בסוטה (דף כ"ט) דאין זר יותר מא"א וכיון דליכא חזקה להתירא דנגד חזקת היתר יש רגלים לדבר דמרע לחזקת היתר והוי ספק השקול א"כ ממילא אסורה לתרומה א"ו דאצטריך קרא לודאי איסור שאם אכלה תרומה עברה על ודאי איסור כמש"כ התוס' (דף