עונג יום טוב תקכא

בסוטה נמי עדי טומאה קרי לי' דהיינו עדות דמהני בסוטה [כמ"ש כה"ג הרא"ש בריש ב"מ בענין עד מסייע ע"ש] ושוב לא תקשה לר"ש אמאי מנחתה נשרפת הא מעיקרא בטעות קדוש לפי מה שביאר המל"מ בטעמו של הר"מ ז"ל שאין נאמנות לע"א כ"א לעכב השתי' אף שבא קודם שתי' א"כ בע"א ודאי דלא הוי הקדש טעות דהא מה שידע בטומאתה לא מעכב השתיה ועל ביאתו לב"ד הא ליכא למימר שיבטל הקידוש למפרע דאטו אפשר לאמר תגלי מילתא למפרע שיבא העד ויעכב השתי' אולי בשעת קידוש המנחה לא הי' בדעתו לבא להעיד כלל וכי קדיש מעיקרא שפיר קדוש ועכשיו שבא העד קודם שתי' מנחתה נשרפת דהא גם בשני עדים אין ביאתם לב"ד מבטל הקידוש למפרע משום דהשתא הוא דאתיין העדים ומעיקרא שפיר קדיש דדוקא ידיעת העדים מבטל הקדושה למפרע אבל ביאת העדים לב"ד אינו מבטל דהשתא הוא דאתו וכמו דאמרינן (בכריתות כ"ה) גבי ע"ע בנמצא ההורג עד שלא נערפה העגלה למ"ד דע"ע נאסרת מחיים אסורה עי"ש דרבא מייתי ראי' לדבריו דע"ע אינה נאסרת מחיים מדתצא ותרעה בעדר דאי נאסרת מחיים כבר איתסרה לה ועי"ש בתוס' הרי חזינן דזה לא מיקרי קדושה בטעות דהשתא הוא דנמצא ההורג ומעיקרא שפיר איתסר. וה"נ אם בא עד טומאה אחר שקידש המנחה שפיר קדוש עד השתא: וכן לפי מה שכתב שם המל"מ בטעמו של הרמב"ם משום דסובר דידיעת ע"א אינו מעכב הבדיקה משום דהא דפסק דידיעת טומאה מעכב הבדיקה לא משום דסובר כר"ש דיליף לה מועד אין בה דא"כ אפילו ידיעת ע"א נמי הי' מעכב הבדיקה אלא משום דסובר כתנא דיליף שם בסוטה מקרא דטהורה ולא שיש לה עדים במדה"י שהיא טמאה והך דרשא הוא רק בב' עדים ולא בע"א א"כ ודאי דתקשה לוקמא מתניתין דמנחתה נשרפת בבא ע"א לטומאה להכי כי קדוש שפיר קדוש דידיעת ע"א אינו מעכב הבדיקה אבל לפמ"ש בטעמו של הר"מ ז"ל א"ש דודאי גם ידיעת ע"א מעכב הבדיקה דמ"ש ידיעת ע"א מידיעת שני עדים וכי אתא ע"א מקמי דתשתה נמי הקדש טעות הוי דהא כי אתא מקמי דתשתה יש לו נאמנות דהתורה האמינתו כיון שבא בשעה בספק איסורא יש לו נאמנות לעשותה כודאי איסור וכיון דידיעת טומאה מעכב הבדיקה כי קדוש בטעות קדיש והרמב"ם ז"ל לא כתב דע"א שבא אחר שתי' אינו אוסרה הוא רק משום דאין לו נאמנות אם בא אחר שתי' אבל קודם שתי' יש לו נאמנות וגם ידיעתו מעכבת הבדיקה וכי קדוש בטעות קדיש ושפיר פריך הש"ס לרב ששת מהא דמנחתה נשרפת ולא מצי לאוקמי בע"א דגם בע"א הוי הקדש טעות והכי נמי משמע מלשון התוס' שם בסוטה (דף ו') ד"ה שבאו לה עדים. דמספקא להו אי דווקא נקט עדים אבל ע"א לא מהימן דמוקמינן לה בגמרא לאחר ששתתה דדוקא קודם שתשתה האמינה תורה לע"א כו' עי"ש הרי מבואר דעיקר ספיקא דידהו משום נאמנות הוא אי מהימן אחר שתי' או לא ובודאי שגם כונת הרמב"ם במ"ש דבע"א שהעיד אחר שתי' מותרת הוא ג"כ משום נאמנות שאחר שתי' אמרינן דמשקר ודו"ק: סימן קעא שאלה בדיני סוטה ויבואר מתוך התשובה: איתא בסוטה (כ"ח) ת"ר שלש פעמים האמורים בפרשה אם נטמאה נטמאה ונטמאה א' לבעל וא' לבועל וא' לתרומה כו' מת"ל והיא נטמאה והיא לא נטמאה אם נטמאה למה שותה אם לא נטמאה למה משקה מגיד לך הכתוב שהספק אסורה מכאן אתה דן לשרץ ומה סוטה שלא עשה בה שוגג כמזיד ואונס כרצון עשה בה ספק כוודאי שרץ שעשה בו שוגג כמזיד ואונס כרצון א"ד שיעשה בו ספק כוודאי. וממקום שבאת מה סוטה רה"י אף שרץ רה"י ומה סוטה דבר שיש בו דעת לשאול אף שרץ דבר שיש בו דעת לשאול ומכאן אמרו כו': ולכאורה קשה מנ"ל שעשה הכתוב ספק כוודאי וכמ"ש התוס' ד"ה מה דאם בא עליה צריך כפרה כעושה וודאי איסור דלמא מה שאסרה תורה עד שתשתה הוא מטעם דספיקא דאורייתא לחומרא לדעת כל הראשונים זולת הרמב"ם ז"ל ולא שייך כאן איצטריך קרא למעוטי ספיקא כיון שאין כל הספיקות שוין כמ"ש התוס' בחולין (דף כ"ב) ד"ה איצטריך וה"נ כיון דלפעמים אירע שמסתתרת והיא טהורה ולפעמים היא טמאה הוצרך הכתוב להגיד לנו שתשתה דהא עד השתא אכתי לא אשמועינן קרא בשום מקום דזנות דידה אוסרתה על בעלה ואשמועינן הכא קרא דאם נסתרה אסורה על בעלה מספק שמא נטמאה ואי דמלשון ונטמאה מפיק דהכתוב קורא אותה טומאה וודאי ז"א דהא אמרינן ביבמות (דף י"א) דהאי ונטמאה לא אנסתרה קאי אלא אנבעלה ע"ש: מיהו לפמש"כ התוס' בסוטה דכל סוטה יש לה חזקת טהרה כמ"ש בד"ה מכאן שהקשו דל"ל להילכתא דברה"ר טהור לימא העמד טהור על חזקתו והוצרכו לתרץ דאיצטריך דלא נימא דרה"ר דמי לרה"י דלא מוקמינן אחזקתו ואף דבסוטה יש