עונג יום טוב תקכ

זונה התם נמי הוולד חלל משום דחיישינן שמא סופה הי' ברצון אבל באונס מתחילה ועד סוף לא הוי זונה לרבה בלישנא בתרא בכל פסולי כהונה כמו בא"א וכדעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל: ובזה יש ליישב קושית התוס' בכתובות שם דקאמר אמתניתין דתינוקת שירדה למלאות מים מן העין א"ל רבא לר"נ ריב"נ כמאן אי כר"ג הא מכשיר אפילו ברוב פסולין אי כר"י הא פוסל אפילו ברוב כשרין והקשו בתוס' וכל הראשונים הא ר"ג לא מכשיר אלא בברי שאומרת איש פלוני וכהן הוא והכא הא היא עצמה אינה יודעת אם הי' כשר או פסול לפמ"ש בדעת הרמב"ן והרשב"א דלרבה בלישנא בתרא באונס לא מיקרי זונה בפסולי כהונה א"ש דרבא נמי בהך סוגיא אזיל בשיטתו דלישנא בתרא דרבה דבאונס לא מיקרי זונה רק שחששו שמא נתרצית לבסוף והיא אמרה שלא נתרצית ולר"ג מהימנא בברי דידה שאומרת שלא נתרצית ולר' יהושע לא מהימנא וע"ז פריך אי ר"ג הא מכשיר אפילו ברוב פסולין ומה לי אומרת לכשר נבעלתי או אומרת לא נתרציתי [ולא מבעי לדעת רבינו יונה ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל בסוגיא דפ"פ דנאמנת לאמר נאנסתי באשת ישראל דה"נ מהימנא לאמר לא נתרציתי לבסוף אלא אפי' לדעת החולקים עליו וסוברים דלא מהימנא לאמר נאנסתי היינו משום דהתם אמרינן אונס לא שכיח אבל בידעינן שהי' אונס מהימנא לאמר שהי' האונס מתחילה ועד סוף אף שהר"מ כתב שטבעו של ב"א להתרצות מ"מ לא חשיב לא שכיח כמו אונס גמור] ואי כר"י הא פוסל אף ברוב כשירין דלא מהימנא אף היכא דרוב מסייע לה ואמאי אמר דאם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה תנשא. ואף דר"י מכשיר בס"ס גבי אלמנת עיסה והכא איכא ס"ס שמא כשר הי' ושמא לא נתרצית מ"מ הך ספיקא דלא נתרצית לא חשיב לר"י ס"ס כמ"ש התוס' שם (דף י"ג) דבנסתרה לא חשיב לר"י ס"ס שמא לא נבעלה דאין אפוטרפוס לעריות וה"נ לא חשיב לי' ס"ס דשמא לא נתרצית וא"ש דברי רבא לר"נ לפום שיטתו כלישנא בתרא דרבה וכפי שיטת הרמב"ן והרשב"א דבאונס לא מיקרי זונה בכל פסולי כהונה כמו בא"א ודו"ק: ודע שראיתי במל"מ דברים אשר הם לכאורה נגד דברי הירושלמי הנ"ל במ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' סוטה הלכה כ"ג) דאם באו ב' עדים אחר ששתתה ואומרים שהיא טמאה אסורה לבעלה מפני שהמים אינן בודקין אלא למי שאין לה עדים שמודיעים זנותה ועוד שמא בעלה אינו מנוקה מעון לפיכך לא בדקו המים את אשתו אבל אי בא ע"א והעיד שהיא טמאה אינה אסורה ותשב תחת בעלה שהרי שתתה עכ"ל וכתב המל"מ ע"ז וז"ל דין זה דע"א לא נתבאר בגמרא אך הוא סברת רבינו דס"ל דע"כ לא מהני ע"א אלא קודם שתי' דגזירת הכתוב הוא שלא תשתה כל שיש ע"א לטומאה וכיון דליכא שתיה להתירה נשארת באיסורה דומיא דנשים שאינן ראויות לשתות מגזירת הכתוב והם אסורות משום דליכא שתיה להתירן ובזמן הזה נמי דינא הכי דכיון דליכא מי סוטה נשארת באיסורה. אבל אם כבר שתתה הרי היא מותרת עד שיבאו שני עדי טומאה אבל ע"א לא ואם הי' הע"א בא קודם שתי' היתה נאסרת לא מפני העד אלא מפני שהיתה נמנעת השתי' מגזירת הכתוב עכ"ל וזה תמוה דאיך אפשר לאמר דע"א בסוטה הוא רק לעכב השתי' ונשארת בספק איסור שהיה בה מקודם דא"כ אמאי אמר בירושלמי שהבאנו לעיל ופסק כן הרמב"ם ז"ל (בה' איסורי ביאה) דהמקנא לאשתו ונסתרה ובא ע"א והעיד שנטמאה והיה בעלה כהן לוקה עלי' משום זונה אעפ"י שעיקר העדות בע"א ואם מה שנאסרה הוא רק שמנע העד ממנה השתי' ונשארה בספק איסור, מלקות מניין הרי היא בספק זונה כמ"ש לעיל ממ"ש הרמב"ם (בפי"ח מה' א"ב) ואמאי בעלה לוקה עלה משום זונה א"ו הא ליתא וע"א משוי לה כודאי ולהכי לוקין עלי' והכי משמע לישנא דהש"ס דאמר בסוטה (דף ל"א) כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים הרי דהאמינה לו תורה לגמרי ומשוי לה ודאי טומאה: ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל שכתב שאם בא ע"א אחר ששתתה ואמר שהיא טמאה מותרת וסובר דהא דאמר רב ששת (בסוטה ו') סוטה שיש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה מיירי דווקא שיש ב' עדים שהיא טמאה אבל בע"א שמעיד מותרת שהרי לא בדקוה המים אין הטעם כמו שפירש המל"מ אלא טעמו של הרמב"ם ז"ל דאף דחזינן שהאמינה תורה לע"א לשווי ודאי סוטה מ"מ זהו דווקא אם בא העד קודם שתי' שאז הי' בספק איסור והכתוב אסרה כודאי וגם חזקת כשרות דידה איבדה שהרי רגלים לדבר שקינא לה ונסתרה. אבל אחר ששתתה ולא בדקוה המים היא בחזקת היתר שהרי אנו מתירין אותה מיד לבעלה ולתרומה מפני שנבדקה ונמצאת טהורה וכשבא העד להעיד על טומאתה בשעה שהיא בחזקת היתר אינו נאמן ואמרינן ביה דשקורי משקר ולא תלינן לומר שלא בדקוה המים מפני שהעד ידע מטומאתה וידיעתו עיכב הבדיקה כמו בב' עדים אלא אמרינן דשקורי משקר העד ודוקא בב' עדים שהעידו אחר שתי' שהיא טמאה אמרינן הא דלא בדקוה המים הוא משום דידיעתם עיכב הבדיקה משום דתרי מהימנא בכל התורה כולה להכי לא אמרינן דשקורי משקרי אלא קושטא קאמרי והא דלא בדקוה משום שידיעתם עיכב הבדיקה אבל ע"א אמרינן דשקורי משקר כיון שבא להעיד בשעה שהיא בחזקת היתר ע"י הבדיקה לא מהימן כלל וכה"ג מצינו שחילקו גבי נאמנות דעד אחד בזמן העדאתו בהא דאמר עולא (בסוטה דף ל"א) כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים והשני הבא להכחישו מפלגינן בין בת אחת וזה אחר זה דבב"א יש נאמנות גם להשני כדין ע"א והוי חד לגבי חד אבל בזא"ז שהוחזק עדותו של ראשון אין להעד השני נאמנות כלל נגד הראשון] ואף דאיכא למימר דהעד קושטא קאמר ומה שלא בדקוה המים הוא משום דידיעת העד עיכב הבדיקה אפ"ה מותרת כיון דאין לעד נאמנות אם בא בעת שהיא כבר בחזקת היתר ע"י שתייתה שלא בדקוה המים: ומיושב בזה מה שהקשה המל"מ שם על דברי הר"מ ז"ל מהא דמקשה הש"ס שם לרב ששת ממתניתין דאלו שמנחתן נשרפת שבאו לה עדים שהיא טמאה אימת אילימא מקמי דתקדש תיפוק לחולין אלא בתר דקדיש א"א בשלמא מים בודקין אותה אלמא בת מיקדש ומיקרב היא וכי קדוש מעיקרא שפיר קדיש מש"ה מנחתה נשרפת אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה תגלי מילתא למפרע דכי קדוש בטעות קדוש ותצא לחולין ולדברי הר"מ ז"ל תקשה לוקמא הא דקתני שבאו לה עדי טומאה מנחתה נשרפת בע"א שבא להעיד על הטומאה דע"א