עונג יום טוב נא

ליה חוץ לאגד מיהו באגד ליה במין אחר אינו עובר לרבנן כיון דאין מכוון לחברו לד' מינין רק לשם אגד קשרו ולולב א"צ אגד ולא הוי מצורך המצוה ליכא ב"ת לרבנן כיון דאין מכוון לצאת בו מאן משוויה ליה הוספה לעבור אב"ת הוא לא מכוון לצאת בו ורק לשם אגד הניחו והאגד נמי לא משוויה לי' חיבור לגוף המצוה דלולב א"צ אגד ואינו מעיקר המצוה ורק לר' יהודא האגד משווי' ליה הוספה לעבור אב"ת דהאגד מעיקר המצוה ובעינן שלא יהא ממין אחר אבל לרבנן שאינן מעיקר המצוה וכוונה להוסיף נמי ליכא דהא הניחו רק לשם אגד ליכא ב"ת ואף דקיי"ל בר"ה (דף כ"ח) דלעבור בזמנו לא בעי כוונה היינו דוקא אם עושה המצוה כשיעורה שנתנה תורה אבל במוסיף על השיעור שקבעה תורה אינו עובר בלי כוונה דהא אין כאן שיעור המצוה ומיושבים הסוגיות בסוכה היטיב וכן פסק גבי הטיל למוטלת דעובר אב"ת אם נתכוון להוסיף ולא אמרינן האי לחודא כו' דמחשבתו משוויה ליה הוספה כיון שכוון לשם מצוה [וכיון דאיכא ב"ת ממילא נפסל המצוה אע"ג דכאן לא שייך חציצה כמו גבי קשר ואגד שכ' הראב"ד ז"ל מ"מ כבר בארנו דמשום מהב"ב נפסלו עשייתן והוי תולמה"ע] וכיון דעיקר איסור ב"ת אתי ממה שכיון לצאת בשניהם שוב לא קשה מסוגיא דסנהדרין דאמרינן שם למ"ד א"צ אגד האי לחודא כו' דהתם מחשבתו לא משוי ליה הוספה דכיון שמה שהוסיף הוא משום שטעה בדין שסבר שהדין כמו שעולה בדעתו לא כמו שהורו חביריו של הז"מ וטועה שצריך עוד חוט א' לא חשיבא מחשבתו לעבור אב"ת דאי הוה ידע שהדין כמו שהורו חביריו לא היה מטיל החוט החמישי וטעותו מבטל כוונתו ולא חשיבא מחשבתו שבטעות למקבעי בבל תוסיף ולא עבר אלא אי צריך אגד שאז אגד משוויה הוספה וגרעון אבל מחשבתו לא משוויה ליה הוספה ול"ד להא דסוכה שד' מינים שבלולב אין מוסיפין עליהן דשם יודע שהתורה לא הצריכה רק ד' מינין והוא רוצה להוסיף לשם מצוה מין חמישי והוי ב"ת אבל גבי ז"מ הוא טועה בדין ולא חשיבא מחשבתו לקובעו בב"ת היכא דליכא אגד וטעות בדין נמי מיקרי טעות לבטל מחשבתו כדאשכחן גבי קנינים בב"מ (דף ס"ו) דקאמר התם הלואה הכא זבינא ופר"ת דכיון שהלוה נתן בתורת מכר שטעה בדין והי' סבור דהוי מכר הוי נתינה בטעות וכה"ג כתבו התוס' בב"מ (דף קטו) ד"ה וחייב בהא דאמר אביי בההוא דחבל סכינא דאשכבתא זיל אהדר דהוי ליה כלי שעושה בו אוכל נפש אע"ג דאביי סובר כל מלתא דאמר רחמנא לא תעבד אי עביד מהני מ"מ הכא כיון שהי' שוגג שאם הי' יודע שהוא אסור לא היה חובלו והויא ליה זכי' בטעות וחוזרת ועיין לקמן שבארנו דאף שהוכחנו דאין תנאי בכוונת המצוה מ"מ זהו דווקא כשעושה המצוה כתיקונה אבל לא כשמוסיף על המצוה דבזה מהני תנאי בכוונתו ועוד דאפילו בחליצה דאין תנאי נתפס בה מ"מ בארנו במק"א דטעות מבטל החליצה ולהכי מפרש ביבמות (דף ק"ו) ה"ד חליצה מוטעת כשירה חלוץ לה ע"מ מאתים זוז וכדאמר שם דכל תנאי מב"ג וב"ר ילפינן ובעינן מילתא דאיתא בשליחות והיינו בתנאי דלהבא אבל טעות לאו מב"ג וב"ר ילפינן אלא מסברא דטעות לעולם חוזר ומהני נמי לבטולי חליצה בטעות דמוכח ודו"ק: ומיושב נמי קושיות השא"ר על הר"מ ז"ל בהא דלא קאמר בסנהדרין דמשכ"ל עיקרו מד"ת ופירושו מד"ס ויש בו כדי להוסיף ואם הוסיף גורע ואם הורה הז"מ להטיל למוטלת דעובר בב"ת ומפסלי שתיהן. דז"א כיון דעיקר הטעם שיש ב"ת בהטיל למוטלת הוא משום שנתכוון לצאת בשתיהן ובז"מ לא חשיבא מחשבתו למיקבעי בב"ת משום שהי' בטעות הלכך לא משכ"ל בהטיל למוטלת דשם ליכא ב"ת וממילא ליכא גרעון ובעי לאשכוחי רק בציצית מטעם הקשר דמשויה לי' הוספה ופריך עלה גרוע ועומד הוא עד דמסיק דלא משכחת לן אלא בתפילין כגון דעביד ארבעה בתי והורה הז"מ להוסיף עוד בית א' ובבית זה החמישי פסל את הראשונות משום דאמר בית חיצון שאינו רואה את האויר פסול ולפי מה שבארנו דטעות מבטל כוונת המצוה ודמי כאלו עשה בלא כוונה ועוד דדמי כאילו כיון בהדיא שלא לצאת וכדאשכחן גבי קנינים כה"ג יש ליתן טעם נכון לדברי הרשב"א ז"ל בשם הרמב"ן ז"ל (בפ' מ"ח) שכתב דהא דאמר רבא בר"ה (דף כט) דתקע בשופר של שלמים לא יצא משום דמצות ליהנות נתנו דהטעם דכיון דליכא איסור אחר אלא במה שנהנה בקיום המצוה בעינן למימר דלא יצא כדי שלא יהנה ולא יהיה עבירה. והוכחנו לקמן בתשובה דלא אמרינן הכי אלא בשוגג אבל במזיד אמרינן איסורא דעבד עבד ומצותו קיים ויצא כמו שהוכחנו שם מהא דקורע על מתו בשבת ולפי דברינו הנ"ל יש להטעים הדבר יותר דבשוגג שלא ידע שהוא שופר של שלמים הטעות מבטל כוונתו ולא מיבעי למ"ד מצ"כ דהוי כמו שלא כיון לצאת. אלא אפילו לרבא דסובר מאצ"כ מ"מ דמי הכא למכוון שלא לצאת דדעת רוב ראשונים ז"ל דלכ"ע לא יצא וה"נ אלו הוי ידע שיש בזה איסור הנאה מהקדש וכדומה לא היה רוצה לצאת בו ולהכי לא יצא משא"כ במזיד דליכא למימר הכי]: **(הג"ה ולפי דברינו לשיטת הר"מ ז"ל אם לא היה מכוין להוסיף ולא לבטולי קמייתא והטיל בתראי שלא לשם ציצית רק שהיה מטילן לאיזה טעם שהוא רוצה אז קמאי כשרים וליכא ב"ת כיון דלא היה כוונתו לשם מצוה וליכא גרעון כלל אלא דסתמא דמילתא מטיל בתראי או לשם מצוה או לבטולי קמייתא להכי נקט ר"פ הני תרי גווני:)** סימן יא ודע דמ"ש דטעות בדין מבטל המעשה יש לעיין בזה. דבש"ס (ב"מ ס"ו) דפריך התם אהא דאמר ר"נ השתא דאמר רבנן אסמכתא לא קניא הדרי ארעא והדרי פרי ופריך מהא דאמר ר"נ במוכר פירות דקל לחבירו דלא קנה ויכול לחזור אף משבא לעולם ואפ"ה כי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה ומשני התם זביני הכא הלוואה ופרש"י ז"ל הכא הלוואה ומחזי כריבית והתם זביני וכ"ז שלא חזר מחל על אכילתו והקשו בתוס' דלפי פירושו משמע דמחילה בטעות הוי מחילה ובב"ב גבי רב ענן דשקיל בידקא בארעא אמר דמחילה בטעות לא הוי מחילה וכן בפרק המפקיד גבי כיפי אמרינן שומא בטעות הוא וקי"ל כב"ה דהקדש טעות אינו הקדש וצ"ל לפירש"י ז"ל דסובר דדוקא אם טעותו הי' במעשה שטעה באיזה דבר שנוכל לומר שאם הי' יודע שהמעשה כך לא היה גומר קנינו או הקדשו או מחילתו בזה אמרינן דהקדש בטעות לא הוי הקדש ומחילה בטעות לא הוי מחילה אבל טעות בדין אינו מבטל המעשה ולהכי גבי בידקא דר"ע שטעה שסובר שהקרקע של חבירו הוה מחילה בטעות אבל גבי מוכר דבר שלא בל"ע שטעה שסבור דחל קנין על דבר שלב"ל אין מחילתו מתבטלת ולהכי אי שמיט ואכל והוא שתק לא מפקינן מיני' וכן מצאתי בריטב"א שם בפ' איזהו נשך שישב כן שיטת רש"י ז"ל בין טעות בדין לטעות במעשה: ולכאורה יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן במנחות (דף מ"ט) דקאמר התם עקירה בטעות לא הוי עקירה וקאמר רבא עלה ומותבינן אשמעתין הכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין ותני עלה פיגולן פיגול היכי דמי אילימא דידע דחטאת הוא וקא מחשב לשם שלמים האי שוגגין מזידין הוו אלא לאו דקא סבר שלמים ומחשב לשם שלמים אלמא עקירה בטעות הוי עקירה אמר לי' אביי לעולם