עונג יום טוב תקטו

לאו משום הפקעת קדושין הוא אלא משום שעקרו דבר מן התורה ולהכי ה"א דדי מה שעקרו ממנה איסור טומאה דזנות אבל בתרומה אינה אוכלת דהא מדינא נאמנת ואסורה בתרומה דאיסור זרות לא עקרו קמ"ל ר"ש דההכרח הי' לעקור דבר מן התורה גם לענין איסור זרות שלא להוציא לעז על בני' ורבא ס"ל דלענין איסור תרומה לא עקרו דבר מן התורה ואוקמוה אדאורייתא ועוד דגם מהא גופא דאינה נאמנת איכא לאוכוחי דהטעם משום עקירת דבר מן התורה דא"א לאמר משום הפקעת קדושין דהא לא דמי הך הפקעת קדושין דהכא להפקעת קדושין דבכל דוכתא דבש"ס דבכל דוכתא מפקיעין אותה מבעלה ע"י הפקעת קדושין כמו גט שבטלו שלא בפניו (בגיטין) או שלא בא הבעל מחמת אונס (בפ"ק דכתובות) או גבי תליוה וקדיש אנו מפקיעין קדושיו והיא יוצאת ממנו אבל הכא אנו מפקיעין קדושין דידי' ומתירין לו שתשב תחתיו ואיך תשב תחתיו בלא קדושין ולא לשתמט בשום דוכתא שצריך שיקדשנה מחדש ותינח קדיש בכספא שבזה אפשר לאמר שתנאי ב"ד הי' באשה שתאמר טא"ל שיהא דומה כאלו קדשה אז בשעת נשואין שיחול הקדושין לאחר שתאמר טא"ל ועל תנאי כן קדשה דבקדושי כסף יכול לקדש שיחול לאחר ל' אבל קדיש בשטר ונתקרע או בביאה דא"א לקדש שיחול לאחר זמן מאי איכא למימר א"ו דלאו מטעם הפקעת קדושין שרינן אלא משום דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה וכדברי התוס' והרשב"א ז"ל ולהכי א"צ קדושין מחדש וכן מצאתי במרדכי בהגהות פ"ג דקדושין וז"ל על א"א שאמרה נבעלתי ברצון כו' ומספקא לן אי מצי לאפוקי בלא כתובה אי לא נראה לפי משנה ראשונה נאמנת ואע"פ שחזרו ואמרו תביא ראי' לדברי' ואינה נאמנת לא בשביל טובתה אמרו כן אלא בשביל טובת הבעל כדמפרש טעמא שלא תהא תולה עצמה באחר ומקלקלת את בעלה הלכך אם בפני עדים אמרה כן יכול הבעל להוציאה בלי כתובה דכל האומר א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו עכ"ל הגהמ"ר והביאה גם היש"ש פ"ב דיבמות הרי שכתב בהדיא שזה היה תקנת חכמים: ובזה מיושב נמי מילתא דתמיהא לי טובא שהרשב"א והתוס' כתבו וז"ל ומיהו אשת ישראל שאמרה לבעלה טא"ל ואמר לה הבעל שמאמינה איהו נמי שויא אנפשיה חד"א ואסורה עליו לעולם ואפי' אם תחזור היא ואמרה דבאונס היה וקשה הא כולה סוגיא באשת כהן קיימינן כדמוקמינן מתני' דיוצאת ונוטלת כתובה אמאי לא כתב הרשב"א ז"ל הא דינא דמהימנא ליה לבעל גבי אשת כהן ג"כ ולמה שביק אשת כהן דקיימינן ביה ונקט דיניה באשת ישראל והרמב"ם ז"ל (בפכ"ד מה' אישות) כתב ג"כ הך דינא דמהימנא ליה וכתב שם (בה' י"ח) גבי אשת ישראל שאמרה שזינתה ברצון אם היה מאמינה וסומך דעתו עליה חייב להוציאה ואח"כ כתב ג"כ (בהלכה כ"ג) אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ונבעלתי לאחר כו' ואם היתה נאמנת לו או שאמר לו אדם שהוא סומך על דבריו יוציא ויתן כתובה עכ"ל הרי שכתב דינו גם באשת כהן ומדוע שביק הרשב"א ז"ל א"כ ונקט אשת ישראל ואף דאיכא למימר דבעי להשמיענו שאף אם חזרה ואמרה שהיה באונס לא מהימני משום דאיהו שויא אנפשיה חד"א דהך דינא לא שייך באשת כהן דהא אסורה גם באונס מ"מ לא הו"ל למשבק מלהשמיענו עיקר הדין באשת כהן דאם הבעל אמר שמאמין לדבריה שאסורה לו: אבל לפי מה שבארנו בטעמו של דבר דלא בעינן למימר ליה אי מהימן לך זיל אפקה משום דבאמת ליכא איסורא אפי' אם זינתה משום דעקרו דבר מה"ת, ורק אם אומר בעצמו שמאמינה אז אסור שלא עשו תקנה דכיון שעיקר מה שב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת הוא רק בדבר הדומה כמו שכתבו התוס' ביבמות (פ"ט) בע"א במיתת הבעל דנראה שאומר אמת משום דדייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופה ולהכי עקרו דבר מה"ת וה"נ אם אפשר לומר שהיא אומרת שקר הוי דבר הדומה דעיניה נתנה באחר ועקרו דבר מה"ת אף אם באמת זינתה אבל אם הבעל אומר שמאמינה אין כאן דבר הדומה דממ"נ אם מה שאומר שמאמינה הוא באמת שבלבו מאמין לה ואינו חושדה בעיניה נתנה באחר א"כ אין כאן דבר הדומה לעקור דבר מה"ת ואם בלבו אינו מאמין רק שאומר כן מחמת שרוצה לגרשה מחמת שאומרת כן ומפקיע עצמה ממנו א"כ הרי לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולא עקרו כאן דבר מה"ת שהרי התקנה היתה לטובתו וכלל גדול בידינו האומר לא ניחא ליה בתקנת חכמים שומעין לו ואף שלדידה ניחא לה בתקנת חכמים שלא תאסור עליו ויעקרו דבר מה"ת מ"מ אין משגיחין בה כלל כיון שהיא פשעה וזינתה ברצון אבל באשת כהן שנאנסה אף אם הבעל אומר שמאמינה מותרת דעקרו דבר מן התורה וגם זה מקרי דבר הדומה דאולי מה שהבעל אומר שמאמינה הוא מחמת שרוצה לגרשה ובאמת אינו מאמין לדבריה מה תאמר דא"כ הא לא ניחא ליה בתקנת חכמים ז"א דבא"כ שנאנסה עשו תקנה גם לטובתה כיון שהיא לא פשעה ורק שבאונס נבעלה חשו גם לטובתה. ונשארה התקנה לעקור דבר מה"ת משום דגם זה מיקרי דבר הדומה דיכול להיות שלא נאנסה כלל ואמרה כן מפני שנתנה עיניה באחר וגם הוא איננו מאמין לדבריה רק שאומר כן מפני שרוצה לגרשה ולא חיישינן למה דלא ניחא ליה בתקנת חכמים שבזה אנו חוששין גם לטובתה כיון שלא זינתה ברצון [ומה שאמרה שנאנסה ובאמת לא נאנסה לא חשבינן לה לפשיעה לבטל עי"ז תקנת חכמים דזמנין דתקיפא לה מן בעלה ואומרת כן מפני דאבון נפשה] ולהכי נקט הרשב"א ז"ל הך דינא דמהימנא ליה רק באשת ישראל ולא באשת כהן: וכ"ז הוא אחר תקנת רבינו גרשון שאסור לגרשה בע"כ להכי יש לחוש לתקנתה אם אומרת שנאנסה באשת כהן ולעקור דבר מה"ת והרשב"א ז"ל הא קאי אחר תקנת ר"ג כמו שסיים שם דבאשת ישראל משמתינא ליה על שעבר אתקנת ר"ג ולהכי בא"כ לא מהני מה שאומר דמהימנא ליה אבל הר"מ ז"ל דקאי בדינא דהש"ס שהיו יכולין לגרש בע"כ כתב גם באשת כהן שאמרה שנאנסה שאסורה ליה דממ"נ אם באמת מאמין לדבריה אין כאן דבר הדומה ואם אינו מאמין רק שאומר כן מפני שרוצה לגרשה הרי לא ניחא ליה בתקנת חכמים ולחוש לתקנתה לעקור דבר מן התורה לא שייך כאן דהא בידו לגרשה בלאו הכי בע"כ וליתן כתובה להכי גם באשת כהן אם אמר דמהימנא ליה יוציא ויתן כתובה ומיושב היטב מה שהרמב"ם ז"ל כתב הך דינא דמהימנא ליה אף באשת כהן והרשב"א ז"ל כתב רק באשת ישראל משום דהרשב"א קאי אחר תקנת ר"ג והרמב"ם קאי בדינא דהש"ס: ובזה נוכל להבין דברי הרמב"ם ז"ל (בפי"ח מה' איסורי ביאה הלכה ח') וז"ל אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי או שגגתי ובא עלי אחד או שבא ע"א ואמר שזינתה בין באונס בין ברצון הרי זו אינה אסורה עליו שמא עיניה נתנה באחר ואם היא נאמנת לו או העד נאמן לו וסומך דעתו לדבריהם ה"ז יוציא כדי לצאת ידי ספק עכ"ל וקשה על דבריו כיון דמתחילה כתב שמא עיניה נתנה באחר אלמא דמספיקא דשמא עיניה נתנה באחר מתירין אותה והיא בחזקת היתר לבעלה א"כ גם כשאומר שמאמין לדבריה אמאי יוציא כדי לצאת ידי ספק כיון דאף אם אמר שמאמין לדבריה לא הוי איסור ודאי אלא ספק אמאי יוציא ומ"ש בלא אמר שמאמין שאינו מוציא מספק ובאומר שמאמין מוציא מספק אידי ואידי ספיקא הוא: אבל לפמ"ש א"ש דהאי לצאת ידי ספק ודאי דאין הכוונה שהבעל יוצא ידי ספק דהוא אומר דאין בלבו שום ספק ומאמין לדברי' או לדברי העד ועוד דבע"א המעיד ודאי דמיירי באומר שאין שום ספק בלבו ובודאי העד אומר אמת דהא אנן קיי"ל כרבא בקדושין (דס"ו) דבאשתו זינתה בע"א לא סגי במהימן ליה דלאו גזלנא הוא אלא בעינן מהימן ליה כבי תרי משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ובמהימן כבי תרי ליכא שום ספק דדוקא במהימן דלאו גזלנא הוא הויא כעד כשר דעלמא ואיכא עדיין ספק שהתורה עשתה העדאת ע"א כספק להכי חייבין שבועה כנגדו. אבל בי תרי ליכא שום ספק