עונג יום טוב תקיד

ועוד דלשון המשנה משמע נמי כשיטת התוס' והרשב"א ז"ל דמדינא מהימנא דקתני חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר דהאי לישנא משמע שחשו שלא יבא הדבר לידי תקלה שתתן עיניה באחר תקנו בכל דוכתא שלא תהא נאמנת וכלישנא דאמרינן בגיטין (דף מ"ט) מפני מה אמרו בע"ח בבינונית שלא יראה אדם לחבירו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו ואגבנו בחובי כו' דמשום שלא יבא לידי קלקול זה תקנו בכל דוכתא דבע"ח בבינונית וה"נ משתמע לישנא דהאי מתניתין דכדי שלא יבא לידי קלקול זה שתתן עיניה באחר לפעמים תקנו שלא להאמינה בכל מקום והיינו כשיטת התוס' והרשב"א דעקרו דבר מה"ת כדי שלא יבא לידי קלקול ועשו סייג וגדר [וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל בתשובות המיוחסות דעיקר טעמא דשריא באומרת טמאה אני לך הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני']: ולכאורה נראה להביא עוד ראיה לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל דמדאורייתא נאמנת רק שב"ד עקרו הקדושין מה"ת מהא דתנן בסוטה (דף ו') אלו אסורות לאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמאה וכו' וכתבו התוס' בד"ה האומרת טמאה אי קשיא לר"ש דס"ל בשלהי נדרים דמותרת לאכול בתרומה א"כ קשיא ליה מתניתין דקתני אסורה לאכול בתרומה ותי' דהכא מיירי אחר קינוי וסתירה דרגלים לדבר דאפי' ר"ש מודה והכי מפרש לה בירושלמי עכ"ל וז"ל הירושלמי על הך משנה מתניתין לא כמשנה ראשונה דתנינן תמן בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טא"ל אר"א אפילו תימא כמשנה אחרונה מ"מ יש רגלים לדבר ע"ש הנה דברי התוס' תמוהין דהיכי שייכא דר"ש להכא דהא הכא אסורה לאכול בתרומה אפי' בלא אמירתה כדאיתא במשנה ראשונה שם בסוטה דבקינוי וסתירה לחוד נאסרה בתרומה משום דכתיב תלתא זימני ונטמאה אחד לבעל ואחד לבועל ואחד לתרומה ואטו משום דאמרה טא"ל תשתרי בתרומה וכבר תמה עליהם המל"מ ז"ל בהלכות תרומות: ומה שרצה המל"מ ז"ל לפרש דמתניתין מיירי אחר ששתתה ונמצאת טהורה ע"ז ודאי קשה טובא דאם אמרה טא"ל לאחר שתיה בודאי מותרת לאכול בתרומה דהא שקורי קמשקרא ולא מהימני אף למשנה ראשונה דהא כבר בדקוה המים ונמצאת טהורה ומ"ש המל"מ ז"ל דאמרינן דלמא אינה משקרת והא דלא בדקוה המים משום דאמרינן דיש לה עדים במדינת הים זה אינו דלא אמרינן הך מילתא שלא בדקוה המים משום שיש עדים אלא היכי דאיכא עדים לפנינו בזה אמרינן דלא משקרי הנך סהדי ומה שלא בדקוה המים שאין המים בודקין כשיש עדים במדינת הים אבל כשאין עדים לפנינו לא תלינן מה שלא בדקוה המים בעדים משום דהוא מלתא דלא שכיחא כמ"ש לקמן דאי לא תימא הכי מאי ראיה מייתי ר"ש שאין המים בודקין לסוטה שיש לה עדים במדינת הים מהך בבא ושבאו לה עדים שהיא טמאה וקאמר ה"ד אי דאתי מקמי דשתתה פשיטא זונה היא אלא לבתר ששתתה וא"א דמים בודקין אותה תגלי מילתא למפרע דהנך סהדי שקרי נינהו ואמאי נימא דבאמת לאו סהדי שקרי נינהו ומה שלא בדקוה המים שלא היה הבעל מנוקה מעון אלא וודאי דפשיטא ליה לר"ש דבמילתא דלא שכיחא לא תלינן ואין הבעל מנוקה מעון מילתא דלא שכיחא הוא כמ"ש התוס' להדיא שם (דף ז') בד"ה יש לה דכמו שיש לה עדים במדה"י לא שכיחא ה"נ בעלה בא עליה בדרך הוי מילתא דלא שכיחא ולא תלינן בזה והנך סהדי וודאי שקרי נינהו ולא תלינן בו מה שלא בדקוה המים ביש לה עדים במדינת הים רק אם באו העדים לפנינו שאנו רואין שיש לה עדים אבל במילתא דלא שכיחא לא תלינן וא"כ באומרת טא"ל אם בדקוה המים ונמצאת טהורה וודאי שקורי קמשקרת ולא תלינן שיש לה עדים במדינת הים משום דלא שכיחא הוא כדאמר הש"ס להדיא שם (דף ז') דיש לה עדים מקרי מילתא דלא שכיחא וא"כ הך בבא דאומרת טא"ל מיירי קודם שתיית המים וא"כ תקשה מאי שייכות הכא למשנה ראשונה כיון דכבר נאסרה ע"י קינוי וסתירה: אבל לשיטת התוס' ז"ל והרשב"א בנדרים א"ש דכיון דאמרינן דכל אשה בעלמא מהדין נאמנת לאסור עצמה על בעלה בטענת טא"ל אע"ג שמשעבדא ליה רק שחכמים חששו לענ"ב והתירוה משום דהיכי דנבעלה לכשר הפקיעו חכמים לקדושין מינה ונמצאת שאינה אשתו והיכי דנבעלה לפסול דלא מהני עקירת הקידושין לבעלה כהן בזה עקרו דבר מה"ת מחמת שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בדבר הדומה משום קלקול הדורות כמ"ש התוס' והרשב"א ולהכי אם אפילו אחר קינוי וסתירה אומרת טא"ל היה אפשר לומר דאוכלת בתרומה ושריא לבעלה משום דבלא"ה הוצרכו חז"ל להפקיע הקידושין משום דאמרה טא"ל א"כ מאי איכפת לן מה שנאסרה מקודם בקינוי וסתירה הא בטמאה אני לך נמי נאסרה מה"ת אלא שחז"ל הפקיעו הקידושין א"כ מאי איכפת לן בקינוי וסתירה כיון שנעקרה הקידושין למפרע ואינה אשתו ולהכי בעי הירושלמי לומר דהמשנה אתיא כמשנה ראשונה ומשני אר"א דאפילו לפ"מ אחרונה נמי אתיא דכיון דאיכא רגלים לדבר ע"י קינוי וסתירה שמקודם לא עשו בו תקנה אף למשנה אחרונה וכן הקשו ג"כ התוס' לר"ש אמאי אינה אוכלת בתרומה ותירצו דשאני הכא דאיכא רגלים לדבר דבכגון זה לא הפקיעו הקידושין: ועוד יש להביא ראיה מהא דקאמר גבי ההיא דכל יומא הוי קדמא ומשיא ידי' לגברא דאמר רב נחמן עיניה נתנה באחר ולית בה מששא וקשה הא התוס' והרשב"א כתבו דהיכא דהבעל מאמין לדבריה אסורה ליה וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפכ"ב מה' אישות) וא"כ תקשה אמאי לא אמר ליה ר"נ שאם מאמינה אסור בה כדאמר ליה מר שמואל לההוא סמיא בקדושין (ד' ס"ו) אי מהימן לך זיל אפקה א"ו דהיינו טעמא דמילתא דהתם בקדושין לא מהימן ע"א מדינא דאין דבר שבערוה פחות מב' אבל אי מהימן ליה אסור כיון דסומך דעתו שאומר אמת חייב להוציאה דהא שם לא עשו שום תקנה להפקיע הקדושין או לעקור דבר מה"ת ואם זינתה באמת הרי יש כאן איסור להכי אמרינן ליה אי מהימנא לך זיל אפקה אבל באומרת טא"ל דעשו תקנה להפקיע הקדושין או לעקור דבר מה"ת ואפילו אם זינתה ליכא איסורא אין אנו צריכין לאמר לו אי מהימן לך זיל אפקה דהא ליכא שום איסורא רק אם אומר מעצמו שמאמין אז צריך להוציאה דבזה לא עשו שום תקנה כיון שהוא אומר שמאמינה דלא להוי מילתא דרבנן כחוכא שהיא אומרת שזינתה והוא אומר שמאמין לדבריה ואנן עוקרין דבר מה"ת להתירה אבל כל זמן שאינו אומר בעצמו שמאמינה אין אנו אחראין לאמר לו אי מהימן לך זיל אפקה הואיל ועקרו דבר מה"ת וליכא שום איסור וכיון שבררנו דהא דאינה נאמנת לאמר טא"ל משום תקנת חכמים נגעו בה נראה דעיקר הטעם הוא משום דב"ד יכולין לעקור דבר מן התורה בדבר הדומה כמ"ש התוס' והרשב"א ז"ל דלפמ"ש הר"נ דאיכא למימר דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' קשה טובא חדא דבאומרת דנבעלה לפסול לה מאי איכא למימר כמ"ש הר"נ ז"ל בעצמו ועוד קשה דרב ששת קאמר שם בסוגיא דאוכלת בתרומה ואם נימא דהפקיעו הקדושין א"כ אם היא בת ישראל או בת כהן שיש לה וולד מבעלה הרי אסורה לאכול עד שתתקדש מחדש דכיון שנפקעו הקדושין הרי פנויה היא ואסורה לאכול בתרומה ובדבר שאינו נוגע לבעלה ודאי דשויא אנפשה חד"א: ובדברי רב ששת לא הוזכר שאוכלת בתרומה אחר שיקדשנה ועוד דמאי הוצרך ר"ש לאמר דאוכלת בתרומה שלא תוציא לעז על בני' הא בלאו האי טעמא אוכלת דכיון שהפקיעו הקדושין והיא נבעלה לכשר אמאי תאסר בתרומה דכיון שהוצרכנו להפקיע הקדושין להתירה לבעלה ממילא ליכא איסור תרומה ול"ל הך טעמא דשלא תוציא לעז כו' א"ו הטעם דאינה נאמנת