עונג יום טוב תקיג

אמר שאינה חשודה בעיניו למשקרת ומאמין לדבריה אם חייב להוציאה: תשובה בשו"ע אהע"ז (סימן קע"ח סעי' ט') כתב וז"ל לא קינא לה ובא עד א' ואמר לה זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו וכתב הרמ"א וז"ל וה"ה אם היא עצמה אומרת לו שזנתה כמו שנתבאר לעיל (סימן קט"ו סעיף ו') וי"א שבזמן הזה שיש חר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהות מיימוני פכ"ד ומהרי"ק שו' קי"א בשי"א) דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חר"ג עיי"ש עד סוף דבריו ועיין במהרש"ל בים של שלמה על יבמות ובתשובות מהר"י לבית הלוי אחיו של הגאון בעל טורי זהב ובתשובות נוב"י שכולם כתבו שהדבר תמוה שנחשידו שעשה שלא כהוגן ועבר אחרב"ג כיון שהיא התחילה לומר כן ונתנה אצבע בין שיניו מה פשע הוא ומה יעשה אם באמת מאמין לדבריה: ולברר דבר זה צריכין אנו לבאר סוגיית התלמוד והראשונים ז"ל בזה בנדרים (דף צ') בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה האומרת טא"ל כו' חזרו לומר שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר ומקלקלת על בעלה האומרת טא"ל תביא ראיה לדבריה וכתב הר"ן ז"ל ואיכא למידק כיון דמדינא באמרה טא"ל מהימנא כמשנה ראשונה משום שלא תהא עיני' נותנת באחר איך התירוה וכי איסור שבה להיכן הלך עיי"ש שרצה לתרץ דאע"ג דמדינא אסורה שרו רבנן ומבטלי איסור דאורייתא משום מגדר מילתא וחזר והקשה דהא אין ב"ד מתנין לעקור דבר מה"ת אלא בשוא"ת וחזר ותירץ דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה ונעשית פנויה למפרע אלא שלפ"ז הוא רק בנבעלה לכשר אבל באומרת שנבעלה לפסול לא מהני מה שנפקיע הקדושין דאכתי נבעלה לפסול לה ונפסלה ואינו במשמע ואחרים תירצו דמדינא לא מהימנא דלאו כל כמינה למימר טמאה אני ולהפקיע עצמה מבעלה אלא משום דהא מילתא דטא"ל כסיפא לה מילתא תקינו במשנה ראשונה להאמינה דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוי מזלזלא נפשה ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהא נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא עכ"ד הר"ן ז"ל והתוס' והרשב"א הקשו אמאי לא מהימנא הא שויתה נפשה חד"א כדאמרינן בקידושין האומר לאשה קדשתיך הוא אסור בקרובותיה ותירצו דיש כח ביד ב"ד לעקור דבר מה"ת בסברא גדולה כזו דעיליה נתנה באחר ועיין ברשב"א ז"ל שהאריך בכלל זה דב"ד יכולין לעקור דבר מה"ת למגדר מילתא בכה"ג: ונמצאנו למדין בענין זה שני שיטות לרבותינו הראשונים ז"ל שיטת הרשב"א והתוס' דמדינא מהימנא רק שעקרו דבר מה"ת ושיטת הר"ן בשם אחרים דמדינא לא מהימנא ולהך שיטה דמהימנא מדינא איכא לפרושי בתרי גוונא מה שנאמנת האחד מטעם שויא אנפשה חד"א דאע"ג דמשעבדא ליה מ"מ יכולה להביא איסור על עצמה באמירתה דאין מאכילין לאדם דבר האסור לו וטעם שני איכא למימר דאף דלא מצי לשווי נפשה חד"א משום דמשעבדא ליה מ"מ הכא אסורה מדינא משום דכיון דמבזי נפשה ודאי קושטא קאמרה ומדברי התוס' והרשב"א ז"ל מבואר דאסורה מדינא משום שויא אנפשה חד"א דכן כתבו בתחילת קושיתם ומצאתי גם להשיג בשם ריא"ז ז"ל שדעתו כדעתם דשייך שויה אנפשה חד"א אע"ג דמשעבדא ליה שכתב (בפ"ב דכתובות) וז"ל ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה נאמנת לאסור על בעלה ואין ע"א נאמן להתירה לו עכ"ל דמפרש הא דאמר בגמרא (דף כ"ג) אני טמאה וחברתי טהורה היא טמאה משום דשויא אנפשה חד"א אע"ג דאיכא ע"א דאפיך והויא משתריא אפומא דעד מ"מ איהי שויא אנפשה חד"א ומפרש לה הא"ז אף בא"א דמשעבדא לבעל ודווקא בב' עדים דאמרי טהורה היא כתב שם הריא"ז דלא מהני לאסור עצמה על בעלה אבל בע"א אומר טהורה מהימנא לאמר טמאה אני מטעם שויא אנפשה חד"א מיהו לכאורה קשה דהא בגמרא שם אמר בבעיא דאשה שאמרה לבעלה גרשתני מהו ואמר רבא דאפי' למשנה ראשונה לא מהימנא דהתם הוא דלא עבידא לבזויי נפשה אבל הכא לא מהימנא ואמאי לא אמר דבמ"ר מהימנא משום דשויא אנפשה חד"א ולפי מה שפירש"י ז"ל דבעיא דאשה שאמרה גרשתני היא באשת כהן ג"כ ומבעי ליה אי מותרת לבעלה א"ש דלא מצי למימר דטעמא דמ"ר הוא משום שויא אנפשה חד"א דהא גם בגרשתני שויא אנפשה חד"א לבעלה כיון שהוא כהן. אבל לפירוש הר"ן ז"ל קשה שפירש שם מהו להתירה להנשא ולא מיירי לענין להיות עם בעלה הראשון כשהוא כהן א"כ אמאי לא אמר החילוק בין מ"ר לגרשתני דבמ"ר שויה אנפשה חד"א משא"כ כאן שמותרת לחזור לבעלה אף שגרשה: וצ"ל דהר"ן מפרש הכי לשיטת האחרים דגם במשנה ראשונה לא מצי לשווי נפשה חד"א משום דמשעבדא ליה אבל להנך רבוותא דסברי דשויה אנפשה חד"א במ"ר מדינא צ"ל דבעיא דגרשתני מיירי בבעלה כהן ולהכי לא בעי לפלוגי בין מ"ר לגרשתני משום שויה אנפשה חד"א דגם בגרשתני שויה אנפשה חד"א ומסברא נמי לא זכיתי להבין איך אפשר לאמר דכיון דמשעבדא ליה לא שויה אנפשה חד"א דאטו מיגרע מה שאמרה טא"ל מאומרת מאיס עלי דכיון דבאומרת מאיס עלי לא כייפינן לה להיות עמו כדאמרינן (בכתובות ס"ג) כ"ש באומרת שאסורה להיות עמו שאין כופין אותה להיות עמו ונהי דאפ"ל דאינה נוטלת כתובה בא"כ שאומרת טא"ל באונס וכן אין כופין אותו להוציא משום דכיון דהבעל א"צ להאמינה רק שא"א לכופה להיות עמו להאכילה דבר האסור לה מ"מ מפסדת כתובתה. אבל לכופה להיות עמו ודאי דלא גרע ממאיס עלי דלא כפינן לה וא"כ ודאי דמ"ר דינא קתני דאסורה משום טעם שויה אנפשה חד"א [ואפשר דהא דקאמר בש"ס האי טעמא דלא עבידא לבזויי נפשה ולא אמר משום חד"א משום דהאי טעמא דחד"א לא מהני אלא שלא לכופה להיות עמו אבל כתובה ל"ל ולהכי קאמר טעמא דלא עבידא לבזויי נפשה דמה"ט הימנוה לגמרי אפילו לענין כתובה]: