עונג יום טוב תקיא

לא מיקרי אונס אלא רצון ונאסרת על בעלה וראי' זו הראה לי חתן חתני שיחיה: מיהו לאו ראיה היא דכבר כתבנו דאין ללמוד אונס דזנות משארי אונס דבזנות כיון דכתיב ומעלה מעל באישה ואפי' היכא שהיתה מותרת לעשות מעשה משום פ"נ נמי נאסרה על בעלה א"כ אפשר דלהכי נמי אף שמסורה בידו להורגה כיון שהיא בעצמה רצונה בכך נאסרה על בעלה דמעלה מעל באישה קרינן בה אבל לענין גיטין וקדושין לא מקרי רצון מה שעצם הגירושין ניחא ליה כיון דלא רצה לגרש מקודם שאנסה מחמת איזה דבר שיהיה וכ"כ הט"ז דאשה שסברה שמותרת לזנות נמי נאסרת על בעלה משום דלא כתיב ומעלה מעל בד' אלא ומעלה באישה וכיון שהיה הדבר ברצונה מיקרי מעל באישה ואף דלענין חיוב מיקרי אונס דלא מעל בד' שהרי אי לאו שאנסוה היתה כופה את יצרה הרע מ"מ לגבי אישה מיקרי מעל וכן אסתר אעפ"י שהיתה מותרת ליכנס לאחשורוש משום הצלת כל ישראל אעפ"כ אמרה כאשר אבדתי אבדתי ודרשו כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך עד עכשיו באונס עכשיו ברצון: ובזה זכינו להבין דברי רש"י ז"ל בכתובות (דף ד') דאמר שם ומן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי ומפרש דאמרי בתולה הנשאת ברביעי תבעל לטפסר תחילה ופריך ולדרוש להו דאונס שרי ומשני איכא פרוצות ופרש"י דעבדי ברצון ונאסרות על בעליהן עכ"ל וקשה למה הוצרך רש"י ז"ל לפרש דחששו למה שנאסרות על בעליהן הא בלאו מה שנאסרות על בעליהן יש לחוש למה שעוברות על איסור חמור דא"א אבל לפמ"ש א"ש דרש"י ז"ל סובר דמחמת איסור ליכא למיחש דהא הני פרוצות אף שבלבם ניחא להו להבעל לטפסר מ"מ מעצמן אין עושין כן ואלמלא שמסורות בידו לא הוי עבדי כן וכיון שמסורין ביד הטפסר ליהרג אף שגם רצונם לזה מיקרי אונס דהא אי לאו גזירתו לא היו עושים האיסור וכיון דמיקרי אונס לא הוי להו למעקר תקנתא דרבנן כדפריך התם ולדרוש להו דאונס שרי וכפירש התוס' שם ע"ש ולהכי פירש רש"י ז"ל דנאסרות על בעליהם דלענין איסור לבעלה כל שברצונם להבעל אף שהטפסר אונסם מ"מ קרינא בי' ומעלה מעל באישה וכיון דנאסרות על בעליהן הוצרכו לעקור תקנת חכמים להנשא בשלישי וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל: ואין להביא ראיה דגם לענין חיוב ואיסור לא מיקרי כה"ג אונס מהא דאמרינן בשבועות (ד' כ"ו) בעי רבינא נשבע על הככר ומסתכן עליו מהו ופריך מסתכן לישרי לי' מר אלא מצטער עליו מהו ופשיט תנינא השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו ופי' התוס' דהיינו דמצטער עליו שרצונו שישכח כדי שיאכל אבל במזיד לא היה אוכל ופשיט דלא מקרי שוכח כיון שברצונו היה שוכח כדי שיאכל ע"כ הרי חזינן דלא מקרי שוגג היכא שרצונו שישכח ואף שבמזיד לא רצה לאכול ולא רצה לעבור על דברי תורה מ"מ כיון שבעיקר האכילה היה רצון דמי למזיד ולא מקרי שוגג א"כ ה"נ נימא דלא מקרי אונס כיון שברצונו מגרשה ואולי בלבו ניחא ליה שיאנסוהו ע"ז כדי שיגרשנה דהא חפץ לגרשה רק שאינו רוצה לעבור על רצון אביו ולא מקרי אונס. הא לאו מילתא היא חדא דדוקא התם שהוא מצטער ליה ורצונו שישכח ויושב ומצפה מתי ישכח ויאכל זה לא מקרי שוגג אבל הכא מי יודע שהוא יושב ומצפה שיאנסוהו כדי שיגרשנה דאפשר דמ"מ אם היו שואלין אותו אם חפץ שיאנסוהו לא היה חפץ בזה דאף שמתאווה לגרשה מ"מ כבר הוסכם בדעתו שלא למלאות תאוותו בזה ומקרי אונס ועוד דאפילו ביושב ומצפה שיאנסוהו נמי יש לחלק בין שוגג לאונס דבשוגג במחשבה ושב מידיעתו תליא מילתא וכל שהשגגה בא ברצונו לא מקרי שוגג אבל אונס כמאן דלא עביד דמי וכל שאנסוהו הוי אונס דאונס קיל משוגג דהא שוגג בעי כפרה וקרבן ואונס לא בעי קרבן וכדאיתא בביצה (ד' כ"ה) בתוס' וכיון דאונס כמאן דלא עביד דמי אפשר שגם אם רצה בגוף הענין ומיאן בדבר מחמת איזה דבר וסיבה ואנסוהו שלא ישגיח בסיבה זו נמי הוי אונס וגם מדברי הש"מ שהבאנו מוכח ג"כ דדוקא לענין לאסור אשה לבעלה מיקרי רצון כה"ג אבל לשאר דברים מיקרי אונס דהא הוכיח מהא דהתירה התורה אונס לבעלה ישראל ולא חיישינן שמא בלבה ניחא לה ש"מ דע"א נאמן באיסורין וא"כ אכתי תקשה הא תינח לענין איסורין אבל הא דאשת כהן שנאנסה יש לה כתובה כדאמרינן בשלהי נדרים הא לענין ממון בעינן למיחש שמא בלבה היה ניחא לה ולא מהימנא לאמר דאנוסה היתה גם בלבה ועוד קנס דאונס היכי משכחת לה היכי דאין לה אב נימא דמפותה היא דבלבה היה ניחא לה ומחלה דברצון נבעלה וכן תקשה אמאי אונס נותן מיד כדאיתא בכתובות י"ט ואיך מוציאין ממון ממנו דילמא נתרצית א"ו דלכל מילי מיחשב אונס אף שבלבה ניחא לה ורק לענין לאוסרה על בעלה מיקרי רצון מפני שמעלה באישה אבל לענין קנס דאונס מיקרי אונס גמור וכן לענין כתובה לא הפסידוה כתובתה אלא ברצון גמור שעשתה מעשה ברצונה אבל ברצון שבלב לא הפסידה כתובה ועוד דיש לחוש אף ששמענו ממנו כמה פעמים שרוצה לגרשה והתאמץ לגרשה ומנע עצמו מחמת שאביו מיחה בידו מ"מ דילמא השתא קודם הגט הדר בו ומה שלא רצה לגרשה כעת הוא מחמת שבעצמו חזר בו ולא מחמת רצון אביו דכה"ג אמרינן בירושלמי גבי אשה הגע עצמך שהיא צווחת להתגרש חש לומר שמא חזרה בה וה"ה הכא גבי בעל נימא הכי: ובמה שנסתפק כת"ר ע"ד הא"ח שקידש בתולה אחת ובא אבי הנערה לפני כבודו ליתן לה גט ורוצה לכופו ע"י המושל לגרש לא ידעתי מה נסתפק כבודו בזה דממנ"פ אם צריכה גט מפני שיש ממש בקדושיו איך אפשר לכופו לגרש ואף שהא"ח נשא אשה אחרת הלא מבואר בשו"ע (סימן א') בנשא אשה על אשתו כופין לגרש השניה ויעמוד בראשונה ומה יעשה אם יטעון הא"ח שרוצה לגרש אשתו ולישא ארוסתו וכ"ש בזה שיכול לטעון שלא פשע כלל במה שנשא אחרת כיון שהנערה לא רצתה להנשא לו ואין תקנה אלא שיתן גט ברצונו ודע דאפילו באותן שכופין אותו להוציא כגון מי שרוצה לעגן אשתו כמבואר (בסי' קנ"ד) מ"מ אם הוא כגוונא דאתא לפני כת"ר שהמגורשת אינה כאן רק שצריך לעשות שליח להולכה לגרשה אין יכולין לכופו לעשות שליח דנהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לגרשה ע"י שליח ותבא אליו ויגרשה ועשיית השליחות באונס לאו כלום הוא אם לא שיאמר בפירוש שעל עשיית השליחות אינו מקפיד אבל בלא"ה לא ויש להביא דוגמא לזה ממ"ש התוס' בהא דאמרינן בזבחים (דף ג') אשה מסתמא לאו לגירושין עומדת דאפילו אם זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת עי"ש אלמא דאף דהא דמחויבת להתגרש עושה הכתיבה לשמה אף בסתמא. מ"מ כיון דמצי לגרש בגט אחר אינו חל על כתיבה זו לשמה דנימא סתמא כלשמה דמי וה"נ דכוותה דאע"ג דהחיוב שמחויב לגרשה עוקר דין אונס מהגירושין. מ"מ כיון דיכול לגרש בעצמו או ע"י שליח אחר לא חייל דין רצון על עשיית השליחות דהא יכול לגרשה ע"י שליח ומיקרי עשיית השליחות באונס ואף לפי מה שהסברנו דברי הר"מ ז"ל דהטעם בגט מעושה ע"י ישראל כדין משום דכיון שאינו יכול להפיק זממו למנוע מלגרשה גמר ומגרש וא"כ אפשר לאמר גם בזה כיון דמחויב לגרשה ואינו יכול למנוע עצמו מזה מחמת כפייתינו גמר ומתרצה גם על עיקר הגט גם על עשיית השליחות מ"מ הא כתב הר"מ ז"ל שם דלהכי לא מקרי אונס דכל מה שאדם מחויב לעשות אין זה אונס וכאן נהי דמחויב לגרשה מ"מ אינו מחויב לעשות שליח כן נראה לי ודו"ק: