עונג יום טוב תקי

אונסו נמי גמר ומתרצה א"כ הרי גירשה ברצון. דהא הא דאמרו חז"ל אגב אונסו גמר ומקני היינו שמחמת שנפטר מאונסו מתרצה והיכא דליכא אונס אחר אלא אונס המכירה בלבד, כגון שאינו מסור בידו להורגו ולא תלוהו אלא חטף החפץ מידו ונתן לו דמים ואין בכח המוכר לחטוף ממנו ודאי דלא הוי זבינא דלא שייך בזה אגב אונסו גמר ומקני' כיון שלא היה אונס אחר לבד המכירה וכן כתב הנתיבות משפט (בסי' ר"ה) עיי"ש. וע"כ הטעם דעיקר הרצון הוא מחמת שעי"ז ניצול מאונסו ומשום זה נתרצה א"כ אף דקי"ל לחז"ל דבמתנה אינו מתרצה אף שניצול מאונסו וזה שאינו מחויב לגרשה הוי כמתנה. מ"מ בזה שהיה סבור שמחויב לגרשה ומחמת זה מתרצה אין הטעות מבטל הגט דסוף סוף נתרצה לגרשה והריצוי לא היה מחמת שסבור שמחויב לגרשה אלא מחמת שנפטר מאונסו ואף שאם היה יודע שאינו מחויב לגרשה לא היה מתרצה, זהו מילתא אחריתא ולא הטעות הזה הביא רצונו בלבו שנימא שטעותו יבטל הגט אלא עיקר רצונו היה מחמת אונסו שנפטר ממנו וכ"ז הוא אם אנסוהו לגרש בטעות אבל בטעות בלא אונס הוא פסול מה"ת: ולפי שראיתי במכתב כבודו שהבעל הזה היה מתאוה לגרשה תמיד רק שלא רצה לגרש מפני שלא רצה לעבור על רצון אביו שאביו לא היה חפץ שיגרשנה, ועתה כפוהו לגרשה והנה בזה יש להסתפק כיון שהוא היה רוצה לגרשה רק שלא רצה לעבור על רצון אביו ומאחר שאנסוהו לגרש שוב גמר ומגרש וזהו ספק עצום לכאורה: אולם נ"ל כיון דמ"מ לא רצה לגרש יהיה מאיזה טעם שיהי' שוב מקרי אונס, ולא דמי למש"כ הר"מ ז"ל (בפ"ב מה' גירושין) גבי מעושה בישראל שכשר וז"ל שאין אומרים אנוס אלא למי שנחלץ לעשות דבר שאינו מחויב מה"ת. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו אין זה אונס ממנו אלא הוא אנס א"ע בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו וה"נ נימא מאחר שרוצה לגרשה והוא שונאה אלא שרצון אביו עמד לו מנגד מלהפיק רצונו. ומאחר שהוכה שלא ישמע לקול אביו וגירשה כבר גירש לרצונו. הא לאו מילתא היא כלל דדוקא התם שמחויב לגרשה וכל מה שאדם מחויב לעשות לא מקרי אונס בזה אמרינן שגירש לרצונו כמש"כ הר"מ ז"ל שאין אומרים אנוס אלא למי שנדחק לעשות מה שאינו מחויב לעשות וזהו עיקר טעם של הר"מ ז"ל רק שעכ"ז היה קשה להר"מ דנהי דמה שכפוהו לעשות מה שמחויב לעשות לא מקרי אונס מ"מ הא בגט בעי רצון וכאן לא היה רצון וע"ז ביאר דכיון שרוצה להיות מישראל רק שיצרו תקפו לעבור על דברי חכמים וכיון שהוכה עד שתשש יצרו כבר גירש לרצונו והיינו כמו שביארנו דכיון שרואה שאינו יכול ליתובי ליצרי' ולהחזיקה כפי רצונו דהא אנן לא שבקינן ליה ולמה יהא רשע בחנם שלא לגרש ברצון גמור ולעבור על דברי חז"ל ולהכשילה ג"כ ולהכי גמר ומגרש. ומטעם זה במומר לא מכשרינן גט מעושה כדין דכל זה שייך במי שרוצה להיות מישראל אלא שרוצה לעבור על ד"ת בזה. וכיון שאינו יכול להפיק זממו למה יעבור על ד"ת בחנם אבל מומר שאינו רוצה להיות מישראל כלל אף אם אינו יכול להפיק זממו להחזיקה לאשה עכ"ז בלבו הרע אינו גומר ומגרש כיון שאינו רוצה כלל למלאות רצון התורה והב"ד. וכן פסק בתשובות עה"ג (סי' ל"ט) דבמומר לא מהני כפי' אף דהוי כדין ע"ש] וכ"ז הוא שייך במי שמחויב לגרש דלא מקרי אנוס אבל במי שאינו מחויב לגרש ואינו רוצה לגרש לא שני לן בין אם אינו רוצה לגרש מחמת שחפץ בה באמת. או מחמת שאינו רוצה לעבור על רצון אביו כיון דמ"מ אינו חפץ בגירושין והם אנסוהו לגרש ואונס כמאן דלא עביד דמי ואיכא למימר דלא גמר ומגרש כלל מחמת שאינו רוצה לעבור על רצון אביו. דדוקא התם יש סברא שמתרצה משום דלמה יהא רשע בחנם אבל הכא אפשר דלא גמר ומגרש: ולכאורה יש ללמוד דין זה מהא דאמרינן בכתובות (דף נ"א) אשת ישראל שנאנסה אסורה דחיישינן שמא תחילתה באונס וסופה ברצון ורבא מסיק דאפילו אומרת הניחו שאלמלא הוא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מ"ט יצרה אלבשה. א"כ משמע דדוקא היכא דיצרא אלבשה בסוף ביאה מותרת משום דהרצון שבא באמצע המעשה גופא מיקרי אונס משום דיצרא אלבשה ועיין מהרי"ט ח"א (סי' ק"א) שרצה לאמר דאם לא התרו בו בתחילת ביאה והתרו בסוף ביאה לא הוי התראה דאמרינן יצרא אלבשה ולפמש"כ לא אמרינן יצרא אלבשה אלא גבי איתתא דלא עבדה מעשה רק על מחשבתה אנו דנין אבל איש דקא עביד מעשה לא מיפטר מטעם דיצרא אלבשו ודו"ק] הא אם גם קודם התחלת ביאה הלבישה יצרא שאלמלא הוא נזקק לה היא שוכרתו ואעפ"כ לא תבעתו והוא תבעה והיא מסורה בידו להרגה היה אסור ומקרי רצון אע"פ שלא רצתה לעבור על ד"ת ואלמלא הוא כופה אותה לא היתה תובעתו מחמת יראת העבירה אעפ"כ מקרי רצון הואיל ואם לא היה כופה היה רצונה לזה אלמא דכל היכא דעיקר הדבר נעשה ברצון רק שדבר א' מנע אותו מלעשות דבר זה לא מקרי אונס במה שכפאוהו שלא לתת לב על דבר המונעו כמו הכא דלא מקרי אונס במה שלא רצתה בעצמה לעבור על ד"ת עד שכפאוה הואיל ועיקר הדבר נעשה ברצון: ואין לומר דלעולם רצון שבלב לא הוי רצון והא דבעינן התם טעמא דיצרא אלבשה הוא משום דהתם חיישינן שמא היה רוצה לפרוש ממנה והיא נתרצית ואי לאו רצונה היה פורש ממנה ולהכי מקרי רצון אי לאו דיצרא אלבשה וחיישינן לה אבל אם לא היה רוצה לפרוש ממנה לא איכפת לן במה שנולד אצלה רצון ואפילו אם גם בתחילתו היה רצון כיון דמ"מ היא מסורה בידו להורגה והוא כופאה ואי לאו האונס לא היתה עושה דבר זה דז"א דבש"ס לא מיירי כלל שרוצה לפרוש ממנה דהא היכא שהיה רוצה לפרוש ממנה והיא נתרצית ומחמת זה לא פירש ממנה מודה רבא שאסורה ולא אמרינן בזה יצרא אלבשה דדוקא על מחשבתה לחוד אמרינן יצרא אלבשה אבל אם ע"י רצונה נעשה מעשה לא מהני הך טעמא דיצרא אלבשה. דהא בשבועות (ד' י"ח) מחייבינן במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי על הפרישה ולא פטרינן ליה מטעם אנוס דיצרא אלבשה וכן פסקינן ביו"ד (סי' ק"פ) במשמש עם הטהורה סמוך לווסתה ואמרה לו נטמאתי דצריך כפרה עיי"ש הרי דלא מהני האי טעמא דיצרא אלבשי' אלא לענין רצון שבמחשבה אבל לגבי העושה מעשה לא מהני הך טעמא דיצרא אלבשה וה"נ גבי דידה אם היה רוצה לפרוש ממנה אי לאו דנתרצית אסורה ולא מהני הא דיצרא אלבשה וכן מוכח שם בגוף הסוגיא דפריך ואלא אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה ולא משני שלא הי' רוצה לפרוש ממנה בסוף ביאה כלל א"ו דלשמואל אפי' אם לא היה רוצה לפרוש ממנה כלל נמי מקרי רצון מחמת שנתרצית במחשבה א"כ כיון דמיירי דאינו רוצה לפרוש ממנה ואפ"ה אי לאו טעמא דיצרא אלבשה לא הוי מקרי אונס מה שמסורה בידו להורגה כיון שגם היא רצונה להבעל והרי מוכח מזה דאם בתחילת ביאה היה אצלה רצון בלבה אף שהוא כפאה נמי מקרי רצון. וכן מצאתי בש"מ בכתובות (דף ט') ד"ה נאמן שכתב בהא דאמר בירושלמי גבי הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים ואפילו אומרת מוכת עץ אני דאינה נאמנת לקיימה משום ספק סוטה ואינו נראה דאם איתא אונס בישראל דשרי היכא משכחת לה והיכי דרשי להו דדילמא אמרה שנאנסה ואינה אלא רוצה ואין אונס ורצון אלא אחר כוונת הלב ולא גרע פ"פ ממי שראינוה שנבעלה וצווחה ואמרה אנוסה אני דנאמנת והרי היא כחתיכה ספק חלב ספק שומן דע"א נאמן עליו עכ"ל הרי מבואר מדבריו בהדיא דאם אונסין אותה ובלבה רצונה לזה