עונג יום טוב תקט

הב"ד או שהיו הדיוטות ואנסוהו לגרש א"כ קשה כיון שטעו בדין ופסקו שהוא חייב להוציא ובאמת אינו חייב להוציא א"כ אפילו לא כפוהו בשוטי נמי פסול משום טעותא מיהו איכא למימר דאין ה"נ אלא דקמ"ל אפילו אם כפוהו בשוטי שלא כדין נמי פסול לכהונה אבל לענין שיהא הגט פסול לא בעי כפי' דבטעותא לבד פסול ועוד דמשכחת לה אם הבעל ת"ח והוא יודע שהב"ד טועין ומחייבין אותו לגרשה שלא כדין אפ"ה פסלינן הגט משום אונס וכן מצאתי בשיטה מקובצת בכתובות (דף ס"ב) בשם רבינו יונה ז"ל שכתב אם אנסו לו שאין לומר לו חייב אתה להוציאה רק אם תרצה להוציא תוציא: וכן מצאתי להגאון בעל הפלאה ז"ל שכתב ליישב מה שהקשה על הרמב"ם שפסק דבמאוס עלי כופין אותו להוציא אמאי לא תיקנו לו כתובה מינה דידה הא בגיטין אמרינן דלא תקנו כתובה לדידי' משום שהאיש אינו מוציא אלא לרצונו ולדידי' הא כופין אותו בטענת מאוס עלי וליתקנו לו כתובה מינה ותי' ע"ז ההפלאה דלא שייך לתקן כתובה שלא יהא קל בעיני' דיראה לומר מאוס עלי אם באמת אינו מאוס בעיני' דאם אינו מאוס בעיני' וטענה שקר אין הגט כלום ולא חשידא לעבור על איסור א"א ע"כ הרי מבואר דאם טענה מאוס עלי ובאמת אינו מאוס עלי' רק שנתנה עיני' באחר הגט בטל. א"כ ה"ה אם ב"ד טעו ופסקו שחייב להוציאה שלא כדין נמי הגט בטל: ויש לעיין בזה מדברי הרא"ש סוף נדרים גבי הא דבעי התם הש"ס האשה שאמרה לבעלה גרשתני מהו שכתב הרא"ש ונ"ל טעם טוב דהילכתא כרב המנונא אפי' למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה אבל וודאי חזקה שלא תאמר האשה לבעל גרשתני להפקיע עצמה בטענת שקר מתחת בעלה להיות באיסור א"א כל ימיו ע"כ ולדברי בעל הפלאה ז"ל קשה הא גם בטמאה אני לך אם באמת אינה טמאה הרי הגט בטל והיא באיסור א"א כל ימי' כמש"כ גבי מאוס עלי, אלא ע"כ צ"ל דנשי לא דינא גמירי ואינה יודעת שבמה שטוענת שקר יפסול הגט ועוד י"ל דהתם אפילו אם טוענת שקר נמי הגט כשר דהא מ"מ שויא נפשה חתיכה דאיסורא דהא גם השתא דאמרינן תביא ראי' לדברי' נתחבטו התו' שם הרבה אמאי מותרת לבעלה הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא והוצרכו לומר דאפקעינהו רבנן לקידושין מיני' אבל אם הי' הדין שנאמנת כפי משנה הראשונה וודאי דהגט כשר אף אם באמת אינה טמאה מטעם שויא נפשה חד"א ועוד אפשר לומר דלמשנה ראשונה שהיא נאמנת לומר טמאה אני לך דמי למוציא את אשתו משום שם רע דלא יחזיר ואומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום שם רע לא יחזיר אפילו אם הש"ר שקר וגמר ומגרש בכל גוונא וצ"ע בזה וכן משמע בהדיא בנוב"י מה"ק (סימן יא) באשה שאמרה טמא"ל וגירשה ונתנה אמתלא לדברי' ואסרה לחזור לבעלה כדין מוציא משום שם רע: שוב מצאתי בחידושי מהרי"ט (למס' קדושין) משמע נמי מדבריו שהיכא שהב"ד טעו ופסקו שחייב לגרש שהגט בטל בהא דאמרינן ההוא גברא דאקדיש באבנא דכוחלא יתיב רב חסדא וקא משער ליה אי אית בי' שו"פ אין אי לא לא. ופריך ואי לית בי' שו"פ לא והא אמר שמואל חיישינן שמא שו"פ במדי ומשני ר"ח לא סבר להא דשמואל. א"ל אימי' והא ההוא יומא דקידשה הוי בי' שו"פ א"ל לאו כל כמינך דאסרת לה אכ"ע א"ל רבנן לר"ח והא איכא סהדי באידית דידעי דההוא יומא הוי ביה שו"פ השתא מיהו ליתנהו עדים בצד איסתן ותיאסר. אביי ורבא לא ס"ל הא דרב חסדא אם הקילו בשבוי' ניקל בא"א אישתייר מההוא משפחה בסורי' ופרשו רבנן מינה ולאו משום דס"ל כשמואל אלא משום דס"ל כאביי ורבא. והקשו התוס' אמאי קאמר רב חסדא לא סבר להא דשמואל דילמא גם ר"ח סבר לי' כשמואל ומודה דאיכא קדושי ספק והי' משער אם יש כאן קדושי ודאי כדמשני לעיל גבי קדיש בזוודא דאודרי וכתב מהרי"ט ע"ז אף דלכאורה ליכא למימר דר"ח סבר לדשמואל דחייש לקדושי ספק דא"כ אמאי פרשו רבנן מההוא משפחה נהי דר"ח לא חייש להני סהדי דידעי דהוי שו"פ מ"מ הא לא פטרה בלא גט מחמת דשמא שו"פ במדי, ואמאי פירשו רבנן מינה. וע"ז כתב המהרי"ט דלאו ראי' היא דאכתי אפשר לומר דגם ר"ח חייש לקדושי ספק והא דמפרשי מינה רבנן הוא משום דלר"ח דקדושי ראשון לא הוי אלא קדושי ספק חייב הראשון ליתן גט והשני ישאנה דאם יגרשנה השני אסור הראשון לקיימה גזירה שמא יאמרו גירש הראשון ונשאה שני והראשון מחזיר גרושתו להכי צריך הראשון לגרש והשני ישאנה והכי עבד ר"ח והני רבנן הוי סברי דצריך להמתין עד שיבואו עדים ואם יבואו עדים ויאמרו דהאי יומא הוי ביה שו"פ וקידושי קמא הוי קדושי מעליא וא"צ לגרשה להכי פרשו רבנן מינה דלדידהו הוי גט מעושה שלא כדין ע"כ דברי מהרי"ט ז"ל והא שם לא הוזכר בש"ס דר"ח כפה אותו בשוטי לגרש רק שדן כן ואפ"ה כתב המהרי"ט דהוי גט מעושה משום דלדעתם היה זה טעות בדין ועיין ברמ"א (סי' קל"ד) שכתב שאם קיבל קנין לגרש צריך שיתירו הב"ד לו הקנין ותמה הגר"א ז"ל הא בלא"ה הקנין לא חייל דהוי קנין דברים. וכתב הגט מקושר דחיישינן שלא יטעה הבעל בזה ויסבור שהוא חייב לגרשה מחמת הקנין ולהכי צריך שיודיעו לו שאינו מחויב לגרשה מחמת הקנין. מכ"ז מוכח דהגט הוא פסול אם גרשה ע"פ טעות ב"ד וכמו במוציא את אשתו משום ש"ר דלדעת רש"י ורמב"ם הוי קלקול גמור: ואף שהר"מ ז"ל כתב אם ב"ד של ישראל אנסוהו לגרש כגון שטעו הואיל וב"ד של ישראל כפוהו גמר ומגרש. הרי מבואר מדבריו דמה"ת הגט כשר ופסול רק מדרבנן. ולדברינו יש לפסול מה"ת מחמת הטעות נ"ל דדוקא באנסוהו לגרש בטעות שפיר אמרינן דמה"ת הגט כשר משום דאגב אונסי' גמר ומגרש וכמו דלא חיישינן לאונס מחמת דאגב אונסו גמר ומגרש. ה"נ לא חיישינן לטעותא ואמרינן מחמת שניצול מהאונס גמר ומגרש. ואפשר להסביר יותר דודאי מי שגירש מרצונו שהי' סבור שמחויב לגרשה ובאמת אינו מחויב הוי גרושין בטעות. כמו מוציא את אשתו משום ש"ר והגט בטל דאילו הי' יודע שא"צ לגרשה לא היה מגרשה אבל מי שגירש באונס ונתרצה אגב אונסו שסבור שלא מפסיד לא שייך לבטל הגט משום טעותו שהרי לא הטעות גרם הגט שאף שהי' סבור שחייב לגרשה נמי לא היה רוצה לגרש ולא גירש אלא מחמת אונסו ומחמת