עונג יום טוב נ

דיחוי אצל מצות היינו במידי דלא בעינן עשייה אבל במידי דכתיב תעשה ודרשינן תעשה ולא מן העשוי אם נפסלו נדחה עשייתן וצריך להתירן ולחזור ולתלותן ואע"ג דלא דמי להא דאמרי' בסוכה (דף ל"ו) גבי לולב דאם מעטן לאחר שאגדן פסולין למ"ד לולב צריך אגד ומקשינן לולב לסוכה אפילו למאן דל"ל דיחוי דהתם בתחילת עשייתן היה בפסול שהיה ענביו מרובין מעליו משא"כ כאן דתחילת עשייתן בהכשר ורק אח"כ נפסלו ע"י מהב"ב כשהטיל הני בתראי מ"מ גם בכה"ג מקרי תעשה ולמ"ה שכבר נפסל עשייתן ובעי עשיה חדשה (ול"ד למ"ש הרמ"א באו"ח (סימן תרכ"ו) דמותר לסגור הגג שעל הסוכה ולפותחו ולא נפסל ע"י סגירתו משום תולמ"ה דהתם בעצם הסכך ליכא פסול רק שהניח עליו סכך פסול הלכך כשמסירו ש"ד ולא נסתלק עשייתו הראשונה משא"כ היכא שנפסל עצם המצוה כמו הכא שנפסלו הציצית משום מהב"ב נפסל עשייתן וצריך להתירן ולחזור ולתלותן וכן גבי סוכה אם היה פסול בעצם הסכך כגון שבא א"י והשתחווה לסכך ואח"כ בטלו צריך לנענע מחדש אפילו למאן דל"ל דיחוי אצל מצות מפני שבטלה עשיה הראשונה ורחמנא אמר תולמה"ע ול"ד למניח שני זוגות תפילין דעובר אבל תוסיף ולא יצא בשניהם וכשמסלק האחד מעל ראשו יצא בזוג הנשאר על ראשו דהתם לא כתיב תעשה ולא בעינן קשירה בשעת הנחה כמ"ש התוס' בעירובין (דף צז) ד"ה אביי ועיקר התפילין כתיבתן ועשייתן לא מפסל ע"י שהניחן בעבירת ב"ת אבל גבי ציצית נהי שהחוטין לא מפסלי ממצותן מ"מ תלייתן והנחתן בבגד דכתיב ביה תעשה מפסל ע"י שהוטלו עוד ציצית ואינן ראוין ללבוש כמו שהן ולהכי נמי אם האי גברא לבטולי קא מכוון נפסלו הראשונים וחותכן ובתראי כשרים. כמ"ש הר"מ ז"ל דבדידי' תליא מילתא דכיון דאם כיון בשתיהם לשם מצוה נפסלו שתיהן מהני מחשבתו לפסול עשיית קמאי כדי שישארו לכהפ"ח בתראי בהכשר וקמאי ממילא נפסלו דהא אי לאו דמכוון לפוסלן היו פסולין ממילא משום מהב"ב ומחשבתו מועלת רק להכשיר בתראי וכיון שמחשב לחתוך הראשונות ליכא ב"ת וקמאי מפסלו משום דבלאו מחשבתו נמי הוה מפסלו אלא דהוי נמי מיפסלי בתראי ומחשבתו מועלת דלא לפסלי בתראי ובזה א"ש הא דרבא לא סבר להאי חילוקא למחזי אי גברא לאוסופי קא מכוון אי לבטולי קא מכוון דרבא לטעמיה דלא סבר לטעמא דמהב"ב בסוכה (דף ל') וא"כ אפילו אם מכוון בשניהם לשם מצוה לא מיפסלי ועובר אב"ת אבל מצות ציצית קיים ולהכי פריך השתא בבל תוסיף קאי מעשה לא הוי ואפילו אם מכוון לבטול נמי לא נתבטלו קמאי וקאי בב"ת דאין בידו לבטל עשיית קמאי כיון שאין מתבטלין מאליהן ע"י מהב"ב לא מהני נמי מחשבתי' לבטולי קמאי ור"פ סובר כהנך דסברי דמהב"ב פסול ואם נתכוון לאוסופי נפסלו שתיהן ואם מתכוון לבטולי קמאי מהני משום דבלא מחשבתו נמי היו נבטלין: [ואל תשיבני במ"ש בטעם שנפסלין במתכוון לאוסופי שהוא משום מצוה הב"ע ונפסלה עשייתן והוי תולמ"ה דהא התוס' כתבו בסוכה (דף ט) דמהב"ב הוי רק מדרבנן ובסוכה (דף יב) אמרינן במשנה שם גבי חבילי קש וחבילי עצים דאין מסככין בהם וכולן שהתירן כשרות ולא פסלינן משום תולמ"ה כיון שאין פסולין אלא מדרבנן אפשר לומר דהר"מ ז"ל סובר דמהב"ב הוי מדאורייתא]: ובזה מיושב מה התוס' במנחות שם בהא דאמר ממאי דהאי גברא לאוסופי קא מכוון דלמא לבטולי קא מכוון והקשו דהא קיי"ל מצות עובר עליו עב"ת בזמנן אף שלא בכוונה ותירצו דבמכוון לבטולי שאני וקשה לדברי הנך רבוותא דסברי דכל היכא דלא בעי כוונה אפילו במתכוון שלא לצאת יצא וה"ה לענין ב"ת בזמנו אפי' במכוון שלא לצאת עובר בב"ת. וכן הוכיח הטו"א בר"ה ותקשה מהך סוגיא דקאמר דלמא לבטולי מכוון וב"ת ליכא אבל לפמ"ש א"ש דלהכי מהני הכא מה שמכוון לבטולי שלא לצאת בהן משום שאם לא יכוון לבטולי קמאי יפסלו תרווייהו משום שנפסל עשייתן מטעם מהב"ב להכי מהני מה שמכוון לבטולי קמאי שיוכשרו לכה"פ בתראי וממילא ליכא ב"ת כיון שקמאי נפסלין משא"כ בדוכתא אחרינא היכא שמוסיף על המצוה כמו בשני זוגות תפילין לא מהני מה שחשב על האחד שלא לצאת דמצות אינן צריכות כוונה ומאליהן לא נפסל מצותן דלא כתיב בהו עשייה וכמ"ש למעלה וכן גבי מתן ד' שנתערב במתן א' לא מהני מה שמחשב שלא לצאת בדם של מתן א' בנתינתו בד' קרנות כיון שאין הדם נפסל מאליו דשם לא שייך מהב"ב דבמתן ראשון יצא ידי נתינתו ובמתן שני הוי עבירה דב"ת ולא נפסל הדם מאיליו להכי לא מהני אם יחשוב שלא לצאת משא"כ גבי ציצית שאם לא יחשוב לבטולי נפסלו תרווייהו מאליהן משום תולמ"ה מהני מחשבתו לבטולי קמייתא ולאכשורי בתרייתא ונתבאר שיטת הר"מ ז"ל בפירושו בדברי רב פפא: ומה שהקשה הגאון השא"ר אמאי קאמר אין לנו אלא תפילין האיכא ציצית שהורה הז"מ להטיל למוטלת דהוי מוסיף ובמה שמוסיף גורע שנפסלו שניהם ואינו יוצא בהם לשיטת הר"מ ז"ל נ"ל דהנה הראב"ד ז"ל בהשגה שם בה"צ חלק על הר"מ וסובר בהטיל למוטלת שאין כאן בל תוסיף כלל משום דהאי לחודא קאי והאי לחודא קאי וז"ל הראב"ד ז"ל בהשגותיו והא דמסיק בסנהדרין בענין ז"מ דאי איכא ד' חוטין ואייתי הוא חמשה אי קשר עליון דאורייתא גרוע ועומד הוא אלמא שגם תוספות מצוה מיפסל למצות התם משום חציצה דהיינו החוט היתר שחוצץ בין החוטין העיקרים להקשר שהרי למ"ד קשר עליון לאו דאורייתא אמרינן האי לחודא קאי והאי כו' וליכא גרוע וה"נ אם היה שם קשירה כתקנה והטיל בה אחרת וקשרה כמו כן האי לחודא קיימא וכשרה בין שנתכוון להוסיף בין שנתכוון לבטלה וכן עיקר דהאי לחודא קיימא והאי כו' עכ"ל הראב"ד ז"ל אולם דעת הר"מ ז"ל דסובר דאם הטיל למוטלת אם מכוין למצוה מפסלו הראשונים נ"ל משום דאף דבהך סוגיא דסנהדרין איכא לפרושי דהטעם דהוי גרוע ועומד אי קשר עליון דאורייתא משום חציצה מ"מ הא אמרינן בסוכה (דף לא) ארבעה מינין שבלולב כשם שאין פוחתין עליהן כך אין מוסיפין עליהם ופריך פשיטא ומשני לא צריכא אלא לר"י דאמר לולב צריך אגד מהו דתימא האי לחודא קאי והאי כו' קמ"ל ופרש"י שם דמיירי שהניחו חוץ לאגד ואפ"ה אסור ולא אמרי' האי לחודא קאי והאי כו' והתוס' באמת הקשו זה בסנהדרין (דף פח) וכן בסוכה שם ד"ה הואיל אמאי אין מוסיפין לר"י אם הניחו חוץ לאגד נימא האי לחודא כו' ותירצו בסנהדרין שם דבאמת הא דקאמר אין מוסיפין לר"י בהניח חוץ לאגד הוא רק מדרבנן בעלמא ובסוכה תירצו דבאמת ב"ת איכא אפילו אם הניחו חוץ לאגד או לרבנן בדליכא אגד. והא דאמרינן בסנהדרין האי לחודא כו' היינו דלא מפסל המצוה היכא דליכא אגד אבל ב"ת איכא אף אי מנח ליה חוץ לאגד או לרבנן אי ליכא אגד כלל והוקשה להם מהא דקאמר ר' יהודא שם לולב אין אוגדין אותו אלא במינו. ומפרש טעמא משום דקא סבר לולב צריך אגד ואי אייתי ליה מינא אחרינא הוי ליה חמשה מינין אלמא דדוקא לר"י הו"ל חמשה מינין ועובר על ב"ת משום דקסבר צריך אגד אבל לרבנן דסברי לולב א"צ אגד ליכא ב"ת והוצרכו לתרץ דשאני התם דכיון דיהיב לה באגד הוי ליה שלא כדרך גדילתן לרבנן דא"צ אגד ודוקא לר"י עובר אב"ת דכיון דסובר צריך אגד הוה ליה דרך גדילתן כ"ז שיטת התוס' בסוכה אבל הר"מ ז"ל יצא לו מסוגיא זו דקאמר אין מוסיפין עליהם לר"י ואפילו אם מנח ליה חוץ לאגד ש"מ דלא אמרינן כלל הך סברא דהאי לחודא כו' וכל היכא דמכוון לשם מצוה עובר אב"ת אפילו ליכא אגד או קשר הוי הוספה מיהו זה רק במכוון לצאת גם בהוספה זו אז עובר אב"ת דמחשבתו משויה ליה הוספה ועובר אב"ת כמו קשר ואגד להכי אין מוסיפין עליהם אפילו במנח