עונג יום טוב תקח

המקח אבל אונס דאתי לי' מנפשי' כגון מי שמוכר מפני שהוא דחוק למעות לא, ואפי' מאונס דאתי לי' מאחריני דוקא שאנסוהו למכור אבל לא אנסוהו למכור אלא ליתן מעות ומחמת שלא הי' לו המעות הוצרך למכור לא הוי אונסא וזביני' זבינא ע"כ וכתב הב"י דהא מילתא דסברא הוא דאל"כ כל אדם ימכור כשיהי' צריך למעות וימסור מודעא וכשיהי' לו מעות יבטל המכר ע"כ וכ"ז שייך היכא דהלוקח לא אנסו כלל רק אונס דנפשי' הביאו למכור אבל כשהלוקח אונסו באונס גוף או אונס ממון והוא בוחר לו ליתן שדהו בכדי שיוצל מאונסו אפשר דהוי אונס אף שהמקבל לא הזכיר לו שדהו תדע דלסברת הב"י דכל היכא שאונסו בדבר אחר ולא הזכיר לו שדהו לא הוי אונס א"כ מה גבול נאמר בזה דאם אינו מבקשו שדהו להדיא והוא נותן לו שדהו מעצמו לא נקרא אונס אף אנו נאמר אם רוצה ליטול ממנו ממון והוא פייסו בנתינת שדהו ג"כ לא הוי אונס עד שנאמר ג"כ אם רצה לגזול ממנו שדה א' והוא בחר לו מעצמו ליתן שדה אחרת ג"כ לא הוי אונס כיון שהאנס לא הזכיר לו אותו שדה שהוא נותן לו וזה אין הדעת סובלתו: ועוד דהא רבא אמר בב"ב (ד' מ"ח) דהא דאמרי' תליוה וזבין זביני' זבינא לא אמרן אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ופי' רשב"ם בשדה סתם שהכריחוהו למכור א' משדותיו והוא מעצמו בורר לו זאת דכיון שמדעתו בירר רעה שבהן בירר שאינו חושש בה כל כך וגמר ומקני ע"כ הרי דגם כשאין האנס מסיים איזו שדה הוא מבקש ממנו עכ"ז לא מהני אלא בתליוה וזבין דכיון דשקיל דמי אמרינן גמר ומקני אבל במתנה ודאי משמע דלא מהני אף שלא בירר לו השדה שהוא מבקש ממנו ודוחק לומר דהתם ביקש ממנו שדה סתם נכנסו כל שדותיו בגדר אונס אבל אם אנסו על שדה זו והוא נותן לו שדה אחרת תחתיו מקרי אונס דנפשי' דמה סברא הוא זה א"ו דלא מקרי אונס דנפשי' אלא היכא שהמקבל לא אנסו בשום דבר רק שנאנס מענין אחר לגמרי: ובכתובות (ד' כ"ו) דאמרינן אשה שנחבשה בידי א"י ע"י נפשות אסורה לבעלה וכתבו התוס' והר"נ דאסורה אפי' לבעלה ישראל דחיישינן שמא כדי למצוא חן בעיניו כדי שלא יהרגנה היא מתרצית ומכינה ומיפה עצמה ברצון גמור עיי"ש. דמשמע מזה דזה מקרי רצון גמור אף שהיא מסורה בידו להורגה מ"מ כיון שהוא אינו תובעה רק שהיא בעצמה בחרה להבעל לו כדי להנצל מהריגה מקרי רצון: נ"ל דהתם שאני כיון שביאר מהרי"ק ז"ל דאשה שזינתה ולא ידעה שיש אסור בדבר אסורה דאין לה דין שוגגת להתירה לבעלה כיון שהיא מתכוונת למעול מעל באישה ומזנה תחתיו. דהא לא כתיב איש איש כי תשטה אשתו ומעלה מעל בד' דלשתמע דוקא במכוונת לאיסור אלא ומעלה בו מעל ע"כ ומביא ראי' מאסתר שבודאי לא עשתה שום איסור ולא הי' בדבר אפי' נדנוד עבירה אלא מצוה רבה עשתה שהצילה כל ישראל ואפ"ה נאסרה על מרדכי וכמו שדרשו ז"ל על פסוק כאשר אבדתי כו' הרי דאף אם מותרת לזנות מ"מ נאסרה על בעלה כיון שעשתה ברצונה ותמעול מעל באישה קרינן בה עכ"ל א"כ אף אנו נאמר דאף דגבי גט ומכר ומתנה אם נאנס בדבר אחר והוא בירר לו בעצמו הנתינה או המכירה או הגט באשה מקרי אונס. מ"מ גבי זנות שהיתה מסורה בידו להורגה והיא ביררה בעצמה לזנות עמו כדי להנצל מזה לא נקרא אונס להתירה לבעלה כיון דמ"מ היא בררה בעצמה לזנות עמו תמעול מעל באישה קרינן בה כיון שעצם הזנות הי' ברצונה ולא מקרי גבי זנות אונס אלא אם אנסוה להדיא על הזנות והוא אמר שרצונו דוקא שתזנה עמו ולהכי א"ש הא דע"י נפשות אסורה לבעלה אפי' אם הוא ישראל וזה נכון מאוד בסברא ובמק"א פלפלנו הרבה בדברי מהרי"ק הנ"ל: וכן אין להביא ראי' ממש"כ הר"מ ז"ל (בה' יסודי התורה פ"ה ה"ד) דכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג אע"פ שביטל עשה ול"ת דחילול השם אעפ"כ אין מלקין אותו ואין ממיתין אותו שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו אבל לא אם עבר באונס שנאמר גבי ע"ז ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה ובעריות נאמר ולנערה לא תעשה דבר ע"כ (ובה' וא"ו) כתב גבי חולאים שאין מתרפאין בע"ז ובג"ע וש"ד אפי' במקום סכנה ואם עבר ונתרפה עונשין אותו ב"ד עונש הראוי לו ע"כ הרי שחילק בין אונסין לחלאים דבאונס אם עבר אין עונשין אותו ובחולאים עונשין אותו וע"כ טעמא דמילתא הוא משום דחולאים הוא אונס דנפשי' דהוא בעצמו בירר לו להתרפאות ברפואה זו כדי שלא ימות מחליו ו דמי לעובר ברצון על האיסור משא"כ באונסין שהאונס כופהו לה להדיא לעבור עבירה זו להכי אין עונשין אותו. הרי מוכח מזה לכאורה דמה שהוא בוחר מעצמו לעשות מחמת האונס מקרי רצון גמור וא"כ ה"ה גבי גט ומכר ומתנה נמי נימא כן וכדעת הב"י הא לאו מילתא היא דהתם כיון דמ"מ הי' אסור לעשות כן שהתורה אמרה יהרג ואל יעבור ואין מתרפאין בג"ע וע"ז וש"ד ולהכי שפיר עונשין לי' ואף שפחד מיתת חליו הניע לבבו לעשות כן. מ"מ כיון שהתורה הזהירו לעבוד ע"ז והוא עבר עונשין לי' עונש הראוי לו דלא אשכחן שפטרה התורה אונס אלא היכא שאנסה להדיא על מעשה זו כמו בקרא דלנערה לא תעשה דבר אבל היכא שאינו אונס על מעשה זו וגם מוזהר בה עונשין אותו אבל גבי גט ומתנה שאינו מחויב לעשות כן כל שהאונס הביאו לעשות כן אף אם האנס לא הזכיר הגט או המתנה והוא מעצמו להנצל מהאונס בחר לו בזה שפיר מקרי אונס [וכ"כ הריטב"א ז"ל בחידושיו לגיטין (דף נ"ד) וז"ל ומדאמרינן הכא דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מבעה"ב מקחו בטל אומר ר"ת דה"ה לגט מעושה דקי"ל דפסול דלאו דווקא שמכה אותו בשוטים וכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה מאדם שיש בידו לעשות כי הא דהכא הגט פסול דהא סיקריקון אינו כופו אותו למכור אלא שמאיימו ומפחד שיש לו הוא מוכר ואמרינן דלא קנה ה"נ לא שנא ע"כ וכ"כ הר"נ בחידושיו שם וז"ל דלאו דווקא בשעה שכופין אותו אלא כל שמגרש מחמת יראה שיש לו מחבירו פסול דהא סיקריקון אינו כופהו למכור ואפ"ה אמרינן דלא קנה עכ"ל הרי שכתבו בהדיא דבגזירה בתרייתא לא הי' מזכיר האנס כלל מכירת הקרקע ואפ"ה לא קנה, ולמדו מזה גם לענין גט דמיקרי אונס אף שאינו מזכיר נתינת הגט וזהו דלא כהב"י ז"ל]: ואם הב"ד של ישראל טעו שפסקו שחייב עפ"י ד"ת להוציאה והוא גרש מחמת זה לכאורה נראה לי שהגט פסול דתנן בגיטין המוציא את אשתו משום שם רע ומשום נדר לא יחזיר ומפרש טעמא משום קלקולא שמא תלך ותנשא לאחר ונמצאו דברים בדאים ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא אפי' נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובני' ממזרים. ואף שהתוס' כתבו שם בד"ה אי דחששא זו אינה כ"א לעז בעלמא ולא שיהא ממש גט בטל דהא לא אמר על מנת כן אני מגרשך התם שאני דאפשר דמשום ש"ר לחוד הוא מוציאה אף אם הש"ר שקר דנמאסה בעינו כיון דלא התנה אבל הכא דידעינן שלא רצה לגרשה בשום אופן ורק מחמת הפס"ד גרשה שאמרו לו הב"ד שנקרא עבריין אם לא יגרשנה והבעל הוא ירא וחרד לדבר ד' הגט פסול אם טעו הב"ד ועיין בתוס' קידושין (דף מ"ט) גבי זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דדוקא אם לא פירש בשעת מכירה שמשום זה הוא מוכר נכסיו אבל אם פי' שמשום זה מוכר אע"ג שלא התנה המכר בטל ועי' ברש"י ז"ל שם וה"נ אין לך פי' גדול מזה שהוא לא רצה לגרש והב"ד טעו ופסקו שיגרשנה ומלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"י מה' גירושין) משמע דלא לעז לחודא הוא דאיכא אלא שזה דומה באמת למגרש על תנאי וכן אמרינן בגיטין (דף ע"ב) גבי גיטא דשכיב מרע גיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ולכאורה יש להקשות מלשון הרמב"ם ז"ל שהעתקנו לעיל שכתב שלא כדין בישראל היינו אם טעו