עונג יום טוב תקז

יוציאוהו ממאסר דלא הוי אונס כיון שלא נתפס לגרש רק שאם יגרש יתירוהו ממה שנתפס על עברו תקנות הקהלות עיי"ש באמצע התשובה: וקצת יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בקדושין (דף י"ג) קדשה בגזל בחמס ובגניבה או שחטף סלע מידה וקדשה מקודשת בדשדיך ובלא שדיך אמרינן שם דמציא למימר אין שקלי ודידי שקלי אבל בשדיך אמרינן דכי קבלתי' לגזל דידה לשם קדושין ואחילתא וקשה אמאי מקודשת בדשדיך הא סתמא אמרינן שם אפי' בגזל ממנה סך רב וקדשה בו אח"כ ואמאי לא נבטל הני הקדושין מטעם אונס דמי לא עסקינן שלא הי' בכחה להוציא ממנו הגזילה והוכרחה להתקדש לו ואנן קי"ל תליוה וקידש לא הוי קדושין דאפקעינהו רבנן לקדושין מני' ואף דאפשר לפרש דהא דאמר בדשדיך היינו שדיבר עמה קודם לכן ונתרצית להתקדש לו כמו שפי' רש"י ז"ל שם דהיינו שכבר קודם שגזל ממנה שדיך ונתרצית להתקדש לו להכי לא מבטלינן הקדושין מטעם אונס מ"מ הא כתב הרמב"ם וטוש"ע באה"ע (סי' כ"ח) דבאמרה הן בשעת מתן מעות מקודשת אפילו בלא שדיך. ואף דבברייתא שם נקט האי דינא דאמרה הן גבי כנסי סלע זו שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו ואמר שם דבשעת מתן מעות רצתה מקודשת ומפרש דרצתה היינו דאמרה הן ולא נקט שם גזל וגניבה. וא"כ הי' אפשר לומר דבגזל וגניבה באמת לפעמים נתבטלו הקדושין היכא דאיכא למימר דאמרה הן מחמת אונס מ"מ הא הרמב"ם והטוש"ע כתבו להאי דינא דאמרה הן מקודשת גם בגזילה ובגניבה וא"כ קשה מאי מהני דאמרה הן הא הוי אונס א"ו דכל כה"ג שהי' הגזל בידו מכבר לא נקרא אונס כיון שנעשה גזל והיא בחרה לנפשה לקבלו בתורת קדושין וכיון דכל כה"ג לא הוי אונס לא איכפת לן במה שחשבה שלא להתקדש כיון שאמרה הן הוי דברים שבלב כמו שלא איכפת לן בכל דוכתא דאמרו חכמים גמר ומקנה אם הבעל דין אינו מקנה דהוי דברים שבלב: מיהו נראה דאין ראיה מזה דאפשר לומר אם גזל ממנה חפץ מכבר ולא רצה להחזיר ואח"כ אמר לה אם אקדשית לי יהיבנא לך וקידשה בהאי חפץ שפיר הוי אונס והכא שאני שגזל ממנה קודם הקדושין ממש אפשר שאם היתה תובעתו הי' מחזיר לה ולא נקבע עדיין בזה דין גזל שנקרא אונס מחמת זה ואע"ג דפסקינן בב"ב (דף מ"א) דכתבינן מודעא אפילו אמאן דציית דינא ולא אמרינן אם איתא דאניס הו"ל למיזל לדינא מ"מ היינו דוקא היכא שהשתדלה ממנו בינה לבינו שיחזור ולא רצה אבל שתיכף כשחטף ממנה קידשה בו לא הוי אונס ואפשר שהי' מחזיר לה בלא"ה ואפשר לכוין זה בלשון הש"ס בקדושין (דף נ"ב) דפריך התם מדקתני סיפא או שחטף סלע משלה מכלל דרישא בגזל דעלמא עסקינן ומשני פרושי קא מפרש קדשה בגזל ובחמס כיצד כגון שחטף סלע מידה וקידשה בו עכ"ל הגמרא וצריך ביאור למה הוצרך לפרש כאן מהו גזל וגניבה ואי לאפוקי דאחרים הו"ל למיתני קידשה בגזל דידה: ולדברינו א"ש דדוקא קתני קידשה בגזל ובגניבה היינו שחטף סלע מידה עכשיו קודם הקדושין אבל אם גזל ממנה מכבר ונעשה גזל בידו אפשר לומר דאינה מקודשת אפי' באמרה הן מטעם אונס ועיין תוס' ב"ב (דף נ"א) דה"מ קיבל שהוכיחו שם דהא דאמר רבא דבמעות שאין טמונות קנתה ע"כ משום דסבר דאם תקף דמוציאין מידו דאי הוי סבר דאין מוציאין אמאי קנתה הא יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי כי לא יכולתי להוציא מידה בענין אחר]: ואף שכתבנו לעיל בשם ר"ת דמניעה להוציא מן המאסר לא חשיב אונס אף שמחוייב להצילו מן הדין מ"מ לא דמי דהתם נהי דאינו עושה עמו טובה מ"מ גם רעה אינו עושה עמו אבל הכא הא קי"ל בב"ק (דף ס"ה) האי מאן דגזל חביתא דחמרא מחברי' מעיקרא שוי זוזא ולבסוף שוי ארבע איתבר ממילא משלם זוזא תברי' בידים משלם ארבע מ"מ כיון דאילו איתא הדרה בעיני' השתא דקא גזיל מיני' א"כ ה"נ אף שהגזילה היתה מכבר מ"מ כל כמה דלא אהדר לי' דמי כאילו השתא הוא דקא גזיל ואונסו על הקדושין או על הגירושין והוי אונס גמור: וראיתי להרב בעל נודע בשערים ז"ל שצידד להקל בזה אם נותנין לו עבור הגט יותר ממה שתפסה ממנו ומשום דאיכא כמה מרבוותא דסברי דהיכא דנותנין לו מעות עבור הגט דמי לתליוה וזבין רק דרוב פוסקים סוברים דאין זה דומה לתליוה וזבין משום דגבי תליוה וזבין בעינן שיתן כל דמיו ואין דמים לאשה ובאיש הזה שתפסה ממנו ממונו אם לא יגרש ומוסיפין לו על ממונו אם יגרש אמרינן ממ"נ אם אתה אומר שזה נקרא אונס ומגרש את אשתו שלא יאבד ממונו הרי ממונו חביב עליו מגופה שוב שפיר קרינן בי' תליוה וזבין במה שנותנין לו מעות יתירים עבור הגירושין אבל לדעתי זה אינו כלום דמה ענין זה לזה דאף מי שאינו רוצה ליטול דמים ולגרש את אשתו עכ"ז אם נוטלין את ממונו חשיב אונס לגבי' וכי בשביל שממונו חביב עליו נאמר שהי' מגרש את אשתו בשביל הרווחת ממון ועוד דלפעמים גם גזילת ממונו נוגע גם לחיי נפשו כאמרם כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו הוא נוטל את נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש אבל אם נותנין לו את ממונו לא יגרש את אשתו בשביל כל הרווחות שבעולם: וראיתי בספר תורת גיטין שכתב דהיכא דהאשה גזלה ממנו ממון ואינה רוצה להחזיר ואינה מזכיר כלל הגירושין והוא להפטר מאותו צרה מגרש מעצמו יש לדון דלא הוי גט מעושה ומביא ראיה ממ"ש הב"י בחוה"מ (סי' ר"ה) דלהכי בהרוגי מלחמה לא הי' דין סיקריקון משום דהאנס אינו מזכיר המתנה בשעת אונס רק נתן מעצמו לפדות נפשו להכי הוי מתנה וזהו החילוק שבין שתי גזירות בראשונות דגמר ומקני דכיון שהופקרו להריגה האנס הי' בא להורגו ולא תבע ממנו קרקעו וזה הי' פודה עצמו בקרקעו וגמר ומקני אבל בגזירה בתרייתא כיון דאמרו כל דקטיל לקטלי' ודאי לא הי' בא להורגו אלא ע"י שתובע ממנו קרקעו מגזם לו שיהרגנו אם לא יתננו לו לפיכך לא גמר ומקני כיון שלא נתן לו דמים עכ"ל הב"י בקיצור: והנה אף שרבינו הב"י ז"ל אמר דבר זה בישוב דברי הש"ס בסיקריקון מ"מ קשה מאוד לסמוך ע"ז באיסור א"א חדא דהא הב"י כתב שם תירוץ אחר לחלק בין גזירה קמייתא לבתרייתא דבגזירה קמייתא שסבור שתתקיים הגזירה כל ימי אותו הדור לא מסיק אדעתא למיתבעי' כלל וגמר ומקני וכן הביא שם גם בשם הרשב"א ז"ל תירץ אחר וא"כ אין לנו הוכחה לזה דאם אין האנס תובע ליתן לו שדהו לא מקרי אונס אף שרצה להורגו ואף דבש"ס ב"ב (מ"ח) אמרינן ודילמא שאני אונס דנפשי' מאונס דאחריני ומבואר שם דאונס דנפשי' לא הוי אונס מ"מ התם קאי באופן שאין הלוקח אונסו לשום דבר רק הוא אנס א"ע וכדאמר שם מעיקרא אטו כל דמזבן לאו אנוס הוא דאי לאו דאיצטריכא לי' זוזי לא הוי מזבן וכמש"כ הטור (בסי' ר"ה סעיף ה') וז"ל ודווקא באונס דאתי לי' מאחריני אותו מבטל