עונג יום טוב תצח

לבהמת חבירו אין לבהמה זו דין נעבד משום דאונס כמאן דלא עביד דמי. וה"נ כיון דלא ידע הך סברא דמתרצה משום דניחא לי' בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים מאי מהני הא דדברים שבלב אינם דברים הא נתינת הגט שנתן לידה באונס לאו נתינה היא כלל ואטו מי שאנסוהו להשתחוות לבהמת חבירו ושיאמר גם בפיו רוצה אני, הבהמה נאסרת הא ודאי ליתא. ועוד דמייתי ממשנה דערכין דוכן בגיטי נשים דדברים שבלב אינן דברים טפי הוי לי' לאתויי ממשנה דגיטין דגט מעושה בישראל כשר השנויה קודם דאמאי כשר הא בלבו לא ניחא לי' א"ו דברים שבלב אינם דברים: אבל לפי דברי הרמב"ם ז"ל א"ש דלא איכפת לן כלל במה שנאנס משום דכל מי שנאנס לעשות דבר שמחויב לעשות לא מיקרי אונס ולא אמרינן דכמאן דלא עביד דמי: רק שמקשה דנהי דלא הוי כמאן דלא עביד מ"מ דל האונס מהכא הא בעינן לרצונו גבי קרבן וכן גבי גט אין האיש מוציא אלא לרצונו וזה בלבו לא ניחא לי' א"ו דברים שבלב אינם דברים וכיון דאונס אין כאן ובפיו אומר דניחא לי' הוי לי' רצון גמור וא"ש השתא דלא מייתי ממתניתין דגט מעושה בישראל כשר משום דהוי מצי לדחויי דלעולם דברים שבלב הוי דברים והכא בגט מעושה דכשר הוא משום דכיון דמחויב לעשות לא בעינן רצון ואף דרצון אין כאן מ"מ כיון דאונס אין כאן הוי גט והא דאין האיש מוציא אלא לרצונו הוא רק היכא דאינו מחויב לגרשה וגירש באונס דלא הוי גט: אבל היכא דמחויב לגרשה דלא מיקרי אונס הוי גט אע"ג דרצון נמי לא הוי ולעולם דברים שבלב הוי דברים להכי מייתי ממתניתין דערכין דאמרינן דגם במעושה כדין בעינן רצון והא ראי' דבעינן למכפי' עד שיאמר רוצה אני וילפינן לה מקרא דלרצונו דגבי קרבן ומזה מוכיח שפיר דדברים שבלב אינם דברים דהא בלבו לא ניחא לי' ואפ"ה מהני ודחי דילמא שאני התם דניחא לי' בכפרה ומצוה לשמוע דברי חכמים ומחמת זה גמר ומתרצה בלבו והוי גט והנה כ"ז לפי מה דבעי לדחויי דדברים שבלב הוי דברים והוצרך לתרץ דמחמת מצוה וכפרה גמר ומתרצה אבל לדידן דקיי"ל כרבא דדברים שבלב לא הוי דברים אין אנו צריכים לאמר במעושה כדין דגמר ומתרצה בלבו אלא דבלא"ה הוי גט דכיון דאונס ליכא בדבר שמחויב לעשות ובפיו אומר שרוצה הוי לי' דברים שבלב ואינן דברים והוי גט מעליא להכי לא כתב הרמב"ם ז"ל גבי מעושה כדין בישראל ובא"י טעמא דגמר ומגרש משום דאפילו בלבו לא ניחא לי' ולא נשתנה דעתו להתרצות נמי מהני כיון דאונס אין כאן ודברים שבלב אינן דברים ורק במעושה שלא כדין כתב הטעם הואיל שב"ד של ישראל אנסוהו יגמור ויגרש דשם הוי אונס דהא אינו מחוייב לגרש ושלא כדין כפוהו ולא הוי גט אף אם אמר בפיו שרוצה ודברים שבלב אינם דברים מ"מ כיון דאיכא אונס הא כמאן דלא עביד דמי והוצרך ליתן הטעם דכשר משום דהואיל וב"ד של ישראל כפוהו גמר ומתרצה ונשתנה דעתו להתרצות ממש להכי הוי גט: ולפ"ז הרי נתבררו דברי הר"מ ז"ל דבמעושה כדין בישראל או בעובד כוכבים ליכא אונס כלל וכיון דאמר רוצה אני אמרינן אף דבלבו לא ניחא לי' הוי דברים שבלב ואינן דברים ויש להביא ראי' לסברא זו שכתב הרמב"ם דכל מה שאדם מחוייב לעשות לא מיקרי אונס מהא דאמרינן (בר"ה כ"ח) כפאו ואכל מצה יצא למ"ד מצות א"צ כוונה וקשה נהי דלא בעינן כוונה מ"מ הא אונס כמאן דלא עביד דמי ומטעם זה בארתי לעיל מה שכתב הרמב"ם ז"ל (בהלכות חליצה ויבום) דהמוסר מודעא על החליצה הוי חליצה פסולה ופוסל ובאנסוהו לחלוץ פסק דלא הוי חליצה כלל ואינו פוסל על האחין ותמה שם הה"מ ז"ל דמ"ש אונס ומודעא. ובארנו שם דבמוסר מודעא על החליצה הוי חליצה בלא כוונת פטור דהא גלי דעתו דלא ניחא לי' אבל עיקר החליצה אינה יכולה להתבטל רק דע"י המודעא אנו רואין שלא כיון לפוטרה וחליצה בלא כוונה הויא חליצה פסולה ופוסל משא"כ אנסוהו לחלוץ דאונס כמאן דלא עביד דמי וכמאן דלא חליץ כלל ומתבטלת מעשה החליצה להכי אינו פוסל מן האחין עיי"ש שבארנו הדברים בארוכה וא"כ קשה בכפאו ואכל מצה אמאי יצא נהי דלא בעי כוונה מ"מ הא אנוס כמאן דלא עביד דמי א"ו כמש"כ הרמב"ם דמה שאדם מחוייב לעשות לא מקרי אונס כלל ולא מיחסר אלא כוונה ולמ"ד מצות א"צ כוונה יצא כיון שמחויב לאכול מצה בלילה אין זה אונס: זה מה שנראה לי בביאור לשון הרמב"ם ז"ל: וכיון שנתברר דדעת הרמב"ם דגט מעושה ע"י ישראל או ע"י א"י אם הוא כדין כשר מטעם דלא הוי אונס ודברים שבלב א"ד ומהני אע"ג דלא נשתנה להתרצות בלבו א"כ שפיר מיקרי ס"ס ספק שמא נתרצה מתוך האונס וכדמוכח מדברי הרשב"א דבנטל מעות דרכו להתרצות דדמי לתליוהו וזבין דאמדינן לדעתו דגמר ומתרצה ואפילו אם נימא דלא נתרצה בלבו שמא הלכה כהבה"ג. והרמב"ם דאית לן דרב משרשיא דמעושה ע"י א"י כשר כמו ע"י ישראל ואז מועיל אפילו אם לא נתרצה לפי מש"ש דנ"ד מיקרי מעושה כדין ואין זה ספק אחד אלא תרי טעמא להתירא ועוד דכבר כתבנו דלספק הראשון אין כאן אפילו איסור דרבנן אם נימא דגמר ומתרצה מחמת המעות שקיבל דהנך דסברי דנטילת מעות בגט אשה דמי לזבינא ליכא אפילו איסור דרבנן וספק השני דמעושה כשר מהת"ו ע"י א"י מותר מן התורה אבל מדרבנן אסור, דהא גזרו שלא תהא כאו"א תולה עצמה בא"י וכו' וכל היכא שהספק הראשון מתיר יותר מן השני מיקרי ס"ס ולא דיינינן לי' כספק אחד כמש"כ הש"ך ביו"ד (סימן ק"י) ועיין פר"ח (סימן ק"י) שהסכים דמהני ס"ס באיסור א"א וכן הסכים שם הכרו"פ: ואף שהפ"י בקו"א למס' כתובות חלק עליהם ומסיק דאין להתיר איסור א"א בס"ס מ"מ הא מסיק שם הטעם דהוא רק מדרבנן דס"ס הוי כרוב ואמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וכבר כתבתי דלהרמב"ם וכן הטור והמחבר פסקו דכל היכא דהוי רק איסור דרבנן אם ניסת לא תצא ואף שיש לחלק ולומר דדווקא היכא דהוי רק פסול דרבנן ומן התורה ליכא שום חשש וסרך איסור בזה אמרינן דאם ניסת לא תצא.