עונג יום טוב תצז

מה שאינו מפסיד לא מיקרי תליוהו וזבין עיי"ש ולמד מזה הדברי ריבות מדהוצרך הרשב"א ז"ל לאמר דמה שאינו מפסיד לא דמי לשקיל דמי מזה מוכח דהיכי דשקיל דמי מיקרי תליוהו וזבין והתו"ג לא ראה תשובות ד"ר הנ"ל וכתב דמדברי הרשב"א ז"ל אין ראי' דהיכא דשקיל דמי הוי תליוהו וזבין דאפ"ל דכיון דאין דמים לאשה ואנן בעינן גבי תליוהו וזבין שיתן כל דמי שווי' ובאשה לא שייך כל דמי שווי' לא אמרינן בזה גמר ומתרצה רק בעובדא דהרשב"א ז"ל הוה ס"ד דהרשב"א ז"ל לדמותו לתליוהו וזבין דהא חזינן שגירש אשתו בשביל שלא יתן הסך שנתחייב לקנס ואונס אחר לא היה שם א"כ הרי חזינן דעיקר מה שגירש הוא בשביל שלא יתן הקנס ובחר לו לגרש מליתן סך זה הרי חזינן דסך זה שוה אצלו דמי האשה ומיקרי קבל כל שוי' ולהכי הוה ס"ד דהרשב"א ז"ל דהוה תליוהו וזבין. והוצרך לדחות הך סברא דהצלה מהפסד לא הוי תליוהו וזבין אבל היכי דהוי אונס אחר ושקיל דמי אמרינן דגירש מחמת האונס והא דשקיל דמי לא מהני משום דאין הדמים מגיעים לשיווי אשתו דאם יתן איש את כל הון ביתו וגו': ואם כי סברא עמוקה היא מאוד מ"מ נראה לי דאכתי מוכח מדברי הרשב"א ז"ל דכל דשקיל דמי מיקרי תליוהו וזבין ולא אמרינן דדמי לשקיל מקצת הדמים כמ"ש התו"ג דהא גם בזה שגירש כדי שלא ליתן הקנס אין ראי' מזה דשוה אשתו אצלו כדמי הקנס דהא אפשר דשוה אשתו אצלו ככל דמים שבעולם ומה שבחר לו ליתן גט מליתן הקנס הוא משום שנתינת הדמים רעה גדולה היא אצלו שאפשר שאין לו במה להחיות את נפשו או במה לישא וליתן ומחמת זה נתרצה ליתן גט וזהו אונסו בכדי שלא יפסיד ממונו ויקולקל כל עניניו נתרצה ליתן גט ולא הוי גט כלל ואכתי לא מיקרי תליוהו וזבין משום דאשתו שוה אצלו הרבה ויותר חביבה עליו מהסך שנפסד ומה שבחר לו לגרש מליתן הדמים הוא משום דנתינת הדמים יגרום לו רעות הרבה אשר יגעו בגופו וכמאמרם ז"ל כל הגוזל מחבירו ש"פ כאילו נוטל נפשו שנאמר וקבע את קובעיהם נפש ולמה הוצרך הרשב"א ז"ל לחלק בין הצלת הפסד לנטילת ממון. א"ו דהרשב"א סובר דכל לקיחת דמים מיקרי תליוהו וזבין אף שאי אפשר לשום דמי אשה ולהכי אי לאו דהיה מחלק בין הצלת הפסד לנטילת ממון היה אפשר לומר דגם זה דומה לתליוהו וזבין ע"כ הוצרך הרשב"א ז"ל לחלק בין הצלת הפסד לנטילת ממון הא לא"ה היה מיקרי תליוהו וזבין ולא אמרינן דדמי שנטל רק מקצת דמים וראיית הדברי ריבות נכונה היא: ולפ"ז נראה לי דאף שבארנו לעיל דמוכח מדברי הש"ס דבמעושה ע"י א"י לדעת הראשונים ז"ל החולקים על הרמב"ם וה"ג ז"ל וס"ל דהגט בטל מה"ת, הוא מטעם דודאי לא נתרצה המגרש מ"מ היכי דיהיב דמי להמגרש הוי ספק שמא אגב זוזי גמר ומגרש כיון דמדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל משמע דהוי גט כשר והסכים לזה הדברי ריבות ואפשר דאף הרמ"א שכתב דלא מהני מה שנטל מעות היינו למהוי גט כשר לגמרי אבל מודה דהוה ספק שמא נתרצה אגב זוזי וא"כ לכאורה בנ"ד יש לדון דהוי ס"ס שמא הגט כשר מחמת דגט מעושה בידי א"י כדין כשר מה"ת ואם נשאת לא תצא כדעת הבה"ג והרמב"ם ז"ל וכמש"כ המרדכי דגם להש"ס מספקא להו אם הלכה כרב משרשי' ואת"ל דגט מעושה כדין פסול מה"ת מ"מ שמא אמרינן מחמת דשקיל דמי גמר ומגרש ואף דאמרינן בכ"ד דס"ס שהוא משם אחד דלא הוי ס"ס והכא נמי הוי שם אחד אם גמר בדעתו לגרש ברצונו או לא מ"מ כבר כתבו האחרונים ז"ל בדיני ס"ס דאם ספק אחד מתיר יותר מחבירו לא מיקרי שם אחד וה"נ להך ספיקא דהלכה כר' משרשי' דגט מעושה בא"י כשר לא מתכשר אלא מה"ת אבל מדרבנן גזרו שלא תהא כל או"א תולה עצמה בא"י ומפקעת עצמה מיד בעלה ואף דהכא כבר נשאת ואם נשאת לא תצא משום איסורא דרבנן מ"מ הרי כ' הרמב"ם ז"ל (בפרק י' מהלכות גירושין) שאם הי' בעלה ותיק יכול להוציאה אפילו אם הגט אינו פסול רק מדרבנן אבל להך ספיקא דאגב זוזי גמר ומגרש הגט כשר אפי' מדרבנן וכיון דספק אחד מתיר יותר מחבירו שפיר הוי ס"ס: ועוד דלפי מה שבארנו דברי הרמב"ם (בפ"ג מה' גירושין) יש לדון דזה מיקרי שפיר ס"ס ואין שני הספיקות מענין אחד שז"ל שם שכתב דטעמא דמעושה כדין כשר הוא משום דכל מה שאדם מחויב לעשות לא מיקרי אונס כלל ולמה לא בטל גט זה שהרי אנוס בין ביד א"י בין ביד ישראל, שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרע מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה לעשות כל המצות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גירש לרצונו עכ"ל מדברים האלו משמע דכל שהוא כדין לא מיקרי אונס כלל ולהכי כשר מה"ת אפי' ע"י א"י [ומשמע דאפילו אם לא ידע כלל שעפ"י דין תורה חייב לגרשה ולא שמע דבר זה מב"ד של ישראל נמי מן התורה כשר מטעם שכתב הר"מ ז"ל דאין כאן אונס כלל כיון שמחויב לעשות דבר זה מן התורה שלא חילק הרמב"ם ז"ל בין אם ידע שעפ"י ד"ת מחויב לגרשה או לא ובכל גוונא הוי גט] ואנו רואים מה שכתב הרמב"ם ז"ל גבי גט מעושה שלא כדין בישראל דלשיטתו כשר מה"ת דהטעם דהואיל וישראל אנסוהו יגמור ויגרש ולשון יגמור ויגרש משמע דגמר ומתרצה כדאמרינן בש"ס דב"ב האי לישנא אגב אונסי' גמר ומקני: דהיינו שגומר בלבו להתרצות וגבי מעושה כדין בישראל ובא"י כתב כבר גירש לרצונו ולא כתב האי לישנא גמר ומגרש כמו שכתב במעושה שלא כדין מזה נראה דהרמב"ם ז"ל סובר גבי מעושה כדין אפי' לא נשתנה דעתו לגמור בלבו להתרצות לגרש מיקרי נמי לרצונו מפני שאין כאן אונס כלל כיון שאנסוהו לעשות מה שמחויב לעשות וכיון דזה לא מיקרי אונס כלל לא איכפת לן אף אם בלבו לא ניחא לי' ולא נשתנה דעתו להתרצות כלל דדברים שבלב אינן דברים ודווקא היכא שכפוהו לעשות מה שאינו מחויב לעשות דזה מיקרי אונס בזה בעינן שישתנה דעתו לרצון דהא חזינן דאיכא אונס בפועל ולא מיקרי דברים שבלב מה שאינו מתרצה אלא דברים שבלבו ובלב כל אדם וכמו שכ' הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין דאף אם דברים שבלב אינם דברים מ"מ א"ש מה דמעושה שלא כדין פסול משום דשלא כדין ל"מ דברים שבלב כלל דהכל יודעין שנאנס לעשות מה שאינו מחויב לעשות ולהכי לא הוי גט, אי לאו דאמרינן אגב אונסי' גמר ומגרש כמו גבי תליוהו וזבין או משום מצוה לשמוע דברי חכמים והיינו שנשתנה דעתו ולבו לרצון גמור אבל גבי מעושה כדין לא בעינן כלל שנשתנה דעתו כיון שהאונס לא מיקרי אונס מחמת דכל מה שהאדם מחויב לעשות לא מיקרי אונס ולא איכפת לן במה שבלבו לא ניחא לי' כיון שאומר בפיו רוצה אני הוי דברים שבלב ואינן דברים כדמסיק בקידושין (דף נ') דדברים שבלב אינן דברים: ובזה מתבאר היטיב סוגיא דקידושין (ד' נ') דקאמר התם רבא דדברים שבלב אינן דברים ואמר מנ"ל לרבא הא אילימא מדתנן יקריב מלמד שכופין אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואמאי הא בלבו לא ניחא לי' אלא ש"מ דברים שבלב אינן דברים דילמא שאני התם דניחא לי' בכפרה אלא מסיפא וכן אתה מוצא בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני דילמא התם נמי דמצוה לשמוע דברי חכמים וקשה היכי הוה ס"ד דהטעם הוא משום דדברים שבלב לא הוי דברים ומהני אף שאינו מתרצה בלבו הא כיון דנאנס לא מהני מעשיו כלל דקיי"ל בכל דוכתא דאונס כמאן דלא עביד דמי וכדפריך ר"ז בע"ז (ד' נ"ד) הא כתיב ולנערה לא תעשה דבר ומוכיח מזה דאנסוהו להשתחוות