עונג יום טוב תצו

אם אינו יכול לדור במקום זה ורוצה לצאת למקום אחר אז אין כופין רק בדברים אבל אם אינו יכול לעמוד במקום אחד וצריך לילך ממקום למקום כופין לגמרי אמנם כ"ז יש לדון אם נשאת לו קודם שנתחייב לילך מביתו בזה שפיר יש לדמות להך דינא דתשובות הרא"ש ז"ל אבל אם באמת בנ"ד הי' המעשה שנשאת לו לאחר שנתחייב לצאת מביתו הרי כבר סברה וקיבלה להיות עמו בכל מקום בואו וגם מחויבת לילך עמו למסעיו ואדעתא דהכי נשאת לו ורק אם נתחייב לצאת שנשאת אז יש לדון שמחויב לגרשה וכופין אותו להוציא בגט: אולם אף שהוא מאותן שכופין להוציא הא קיי"ל גט מעושה בא"י פסול וכדתנן במתניתין בגיטין (דפ"ח) ובא"י פסול עד שיאמר לו עשה מה שישראל אומרים לך ובנידון דידן לא אמר לו ב"ד של ישראל שמחויב לגרשה ע"פ דין ואח"ז יכפוהו הא"י לעשות מה שב"ד של ישראל אומרים ואף שהב"ש כתב (בס' קל"ד ס"ק ט') דהוה"ד אם אומרים סתם תן גט מהני. הא סיים שם בדבריו כיון שבא ע"י ישראל, משמע ודאי שתחילת דינו צריך להיות ע"י ישראל רק שלדברי הב"ש כשר אף אם לא הזכיר הא"י שכופו לעשות מה שב"ד של ישראל אומרים אבל בנ"ד שלא שמע כלל המגרש מפי ב"ד שמחויב לגרש וגם הא"י לא עשה הכפי' בשביל ציווי ב"ד וודאי דיש בזה דין גט מעושה ע"י א"י שפסול ופוסל כדאיתא כ"ז בש"ס גיטין ובשו"ע (ס' קל"ד) ובתשובה אחרת כתבתי מה שיש לפקפק בדברי הב"ש] ואם כנים אנחנו בזה שהעישוי הי' כדין [וכנ"ל אם נשאת לו ואח"כ נלקח לצבא] רק שהי' ע"י א"י נפלנו ברבוותא דלדעת הרמב"ם ז"ל גט מעושה כדין ע"י א"י פסול רק מדרבנן כמבואר מדבריו (בפ"ב מה"ג) משום דפוסק כר' משרשי' בגיטין (ד' פ"ח) דדבר תורה גט מעושה בא"י כדין כשר ומפני מה אמרו פסול שלא תהא כל או"א תולה ומפקעת עצמה מיד בעלה וכיון שהוא רק פסול מדרבנן כבר כתב הרמב"ם (בה' גירושין) דהיכי דהגט פסול מדרבנן אם נשאת לא תצא ואין הולד ממזר ואם אפשר להשיג גט אחר יתן גט אחר, ואם א"א תשב תחת בעלה בלא גט אם אין הבעל וותיק שיחוש לגרשה כמ"ש הר"מ ז"ל שם ופסק כן הטור והשו"ע (בסי' ק"ט) וגם דעת בעל ה"ג ז"ל לפסוק כר' משרשי' דגט מעושה ע"י א"י כדין דבר תורה כשר כמבואר בדבריו ז"ל למעיין שם והמרדכי (בפ' המגרש) כתב דהוי ספיקא אי הלכתא כרב משרשי' ועישוי א"י כשר מה"ת או לא עיי"ש אולם לדברי התוס' (במס' ב"ב דף מ"ח) והרבה מן הראשונים ז"ל גט מעושה בא"י כדין פסול מה"ת וכ"כ הב"ש (בס' קל"ד ס"ק יו"ד) דאם אנסוהו א"י כדין הגט בטל מה"ת וא"כ אפי' נשאת תצא והולד ממזר לדבריהם. ובזה שוב היו קיימים דברי מעכ"ת שאם יתן גט אחר ע"י עישוי מהני דכיון שהדין הי' נותן שיגרש רק שהיה פסול מפני הכפי' שהיתה צריכה להיות ע"י ב"ד של ישראל והוא נאנס ע"י א"י ודמי לשאר פסולים הנמצאים בגט שכופין את הבעל ליתן גט שני]. וכיון שדבר זה תלוי במחלוקת הראשונים ז"ל מאן ספין מאן רקיע להכריע ביניהם: והנה יש לחקור לדעת התוס' דפסול מה"ת אם פסול מטעם ספק דחיישינן שמא לא נתרצה או דאמרינן ודאי לא נתרצה ונראה דלדעת התוס' וסיעתייהו דסברי דפסול מן התורה אין זה מטעם ספק דחיישינן שמא לא נתרצה ליתן גט כיון שהעישוי הי' ע"י א"י אלא מטעם ודאי פסלינן ליה. דהא אמרינן בסוגיא דהמגרש דלדידן דל"ל הא דרב משרשי' הא דכדין פוסל לכהונה הוא משום דגזרינן דילמא מיחלף בכדין דישראל ואם נימא דהוה ספיקא אם נתרצה לגרש או לא הא בלא"ה א"ש מה שפוסל לכהונה דהא בעינן למיחש שמא נתרצה ומרצונו גירש אע"פ שהעישוי היה ע"י א"י א"ו דדבר ברור הוא דבעישוי שע"י א"י אין הבעל מתרצה לגרש מרצונו ולהכי הוצרך הש"ס לאמר דהא דפוסל לכהונה הוא משום דילמא מיחלף בכדין דישראל ואין לאמר דלא מצי למימר דבא"י פסול ופוסל הוא מטעם ספק אם גמר ומתרצה או לא דא"כ לא הוה אסרינן לה לבעלה כהן משום ספיקא דז"א דהא ביבמות (דף ל"א) גבי מגורשת ואינה מגורשת אמרינן למאי הלכתא דאם בעלה כהן אסורה לחזור לו עיי"ש בגמ' אלמא דמספיקא אסרינן לה לבעלה כהן א"כ ה"נ לענין עישוי ע"י א"י הוה מצי למימר דספיקא הוה ולהכי פסול ופוסל ומדלא אמר הכי ש"מ דסובר הש"ס דבא"י דלאו בני עישוי נינהו ודאי הוא דלא מתרצה הבעל ולהכי אינו פוסל כלל לכהונה: והנה האשה הזאת שאנו דנין עלי' נתנה לבעלה סך חמשה וארבעים רו"כ כדי שיגרשנה והנה ברמ"א (בסי' קל"ד) כתב דאפי' אם נתנה מעות לא אמרינן שנתרצה והגט פסול: ומצאתי בתשובות דברי ריבות שכתב (בסי' רצ"א) דנתינת דמים לאיש בעד גירושין דמי לתליוהו וזבין דהוה זבינא וה"נ הוי גט והביא ראיה לזה מתשובות הרשב"א ז"ל הביאה הב"י (בסי' קל"ד) באיש אחד שנתחייב בקנס גדול לגרש את אשתו וחזר בו וחייבו המושל ליתן הקנס שפסק הרשב"א ז"ל דהוי ג"מ ואף דאמרינן תליוהו וזבין הוי זבינא והכא מרויח מה שא"צ ליתן הקנס מ"מ כיון דלא שקיל דמי רק שמרויח