עונג יום טוב תצד

ברירתו כיון שארבעתם הם בפנים ויכול לברור איזה שירצה לקדושת הגוף ואח"כ יוציא לחוץ אותן שבירר לקדושת דמים ויפדה אותן ויצאו לחולין. דזה אינו דאף דבאומר יקדשו שנים מתוך ארבעה יש ברירה מ"מ מידי ספיקן שיש בהן מתחילה שנים לקדושת שתי הלחם ושתים לקדושת דמים לא יצא דאטו אם יאמר אלו לקדושת הגוף אינו יכול לחזור בו ולברור אותן לקדושת דמים וכן אותן שבירר לקדושת דמים אטו אינו יכול לחזור בו ולברור אותן לקדושת הגוף וכן נמי באומר כתוב לאיזה שארצה אגרש ואמר אחר כתיבת הסופר שרוצה לגרש את זו ודאי דיכול לגרש את האחרת בגט זה למ"ד יש ברירה משום דבאמירה לחוד אין הדבר מתברר לצאת מידי ספיקו בדיבור בעלמא ולא נגמר ברירתו למ"ד יש ברירה אלא כשמגרש אחת מהן וה"נ במה שיברר בפיו ואומר אלו לקדושת שתי הלחם ואלו לקדושת דמים אין יוצאין מידי ספיקן ועדיין מעורב ואינו ניכר מי לקדושת הגוף מי לקדושת דמים ורק כשפודה שנים מהם מחמת שבררן לקדושת דמים אז נקבע בהן קדושת דמים ויוצאין לחולין ע"י פדיון והנותרים הם לקדושת שתי הלחם ומתברר הדבר מידי ספיקו ואף דברייתא קתני מניף שתים והשאר נאכלין בפדיון דמשמע שמניף קודם פדיה ויוצא בזה מצות תנופה היינו נמי משום דכשפודה אח"כ מתברר למפרע אותן שלא פדה היה בהם קדושת הגוף ע"י שחיטת הכבשים ותנופה מעליא הוי אבל הא ודאי דעיקר קביעות לברר למפרע הוא ע"י פדיון דווקא ולהכי אם יפדה שנים אחר שיצאו לחוץ אז מקפיד שאלו שיצאו דווקא יהיו לקדושת דמים וכל היכא דאיכא קפידא אין ברירה ולהכי פודן דווקא בפנים: ויש להביא עוד ראי' דכל היכא דליכא קפידא יש ברירה מהא דתנן (בשקלים פ"א) המכנס מעות ואמר הרי אלו לשקלי ב"ש אומרים מותרן נדבה וב"ה אומרים מותרן חולין שאביא מהן שקלי שוין שמותרן חולין והיינו דברישא במכנס מעות לשקלו סברי ב"ה שלא נתכוין זה אלא כדי שקלו רק שטעה שסבור שעדיין ליכא כדי שקלו ולהכי כינס יותר מהצורך והקדש טעות אינו הקדש ולהכי מותרן לחולין וב"ש סברי הקדש בטעות הקדש להכי מותרן נדבה אבל אם אמר שאביא מהן שקלי דמי לאומר בפירוש שהמותר יהא חולין ומודו ב"ש ועיין בירושלמי שם דלאו דווקא במלקט מעות ציבחר ציבחר הדין כן אלא ה"ה במכנס הרבה מעות בב"א ואמר שאביא מהן שקלי נמי הדין כן דהמותר חולין וקשה במכנס מעות ואמר שאביא מהן שקלי אמאי המותר מהן חולין הא על כל מעה ומעה איכא ספק הקדש דהא לא ידעינן על איזה מעה חל הקדושה והרי הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ז מה' מעילה) אם אמר כיס מכיסי הקדש או שור משורי הגדול הוי הקדש כיצד עושה מביא את הגדול שבהן ואומר אם זה הקדש הרי הוא הקדש ואם לאו הרי הקדש בכ"מ שהוא מחולל ע"ז ויהנה מן ההקדש עכ"ל. הרי דלא מצי לברור הגדול וצריך לעשות חילול משום דא"ב וא"כ במכנס מעות לשקלו נמי נימא א"ב ויהא צריך לחלל א"ו דבמעות דאין בזה קפידא כדאמרינן בב"מ (דף ס"ט) גבי שותפין דזוזי כמאן דפליגא דמי יכול ליקח מטבע אחת להקדש והמותר חולין וי"ב: משא"כ בכיסין ושורין דלפעמים יש קפידא לבחור אחד מהן וא"ב ואין לומר דהתם לא היה כוונתו להקדש אלא משעה שיפריש השקל ולא משעה שכינס המעות דא"כ מאי טעמא דב"ש דסובר דבמכנס מעות מותרן נדבה נהי דסברי הקדש טעות הוי הקדש מ"מ הא עדיין לא קידש המעות כ"ז שלא הפריש א"ו דחל ההקדש מיד ומ"מ לא הזכיר הר"מ ז"ל דבעי חילול משום דבכה"ג יש ברירה ויכול לברר כדי שקלו והמותר חולין ולפום סוגיא דעירובין דבאומר סלע שיעלה בידי מן הכיס יהא מחולל על מע"ש נמי שייך ברירה צ"ל דבמכנס מעות צריך באמת חילול אבל הר"מ ז"ל לא הזכיר חילול משום דפסק כסוגיא דמלך ומלכה די"ב בכה"ג וכמו שפסק ג"כ גבי סלע שיעלה בידי מן הכיס]: מיהו אף שבררנו דהאומר כתוב שני גיטין באיזה שארצה אגרש אם הגיטין שווין בדמיהן דבכה"ג מהני ברירה. מ"מ אפשר דפסול לגרש באחד מהן דאף דיש ברירה בכה"ג מ"מ מצינו ג"כ היכא דאין חשש ברירה ואפ"ה מיקרי שלא לשמה דהא תנן בגיטין (דף פ"ו) שנים ששלחו שני גיטין ונתערבו נותן שניהן לזו ושניהן לזו וקאמר עלה מאן תנא אמר ר"י דלא כר"א דאי ר"א כיון דאמר עדי מסירה כרתי הא לא ידעי בהי מינייהו קא מגרשה אביי אמר אפילו תימא ר"א אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עכ"ל הגמרא הרי דאי בעינן נתינה לשמה פסול בנתערבו שני גיטין והא התם ליכא חשש ברירה כמו שהוכחנו במק"א דמה שמבורר כעת ונעלם מאתנו אין כאן חשש ברירה כדאמרינן גבי מתנה אדם אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב ומוקי לה שכבר בא חכם וה"נ יש כאן גט כשר לכל אשה משתיהן רק שהעדים אינם יודעים הי מנייהו הגט לאשה זאת בשעה שנותנין לה וליכא חשש ברירה ואפ"ה פסול למאן דבעי נתינה לשמה. וע"כ דגם היכא דליכא חשש ברירה נמי לא מיקרי לשמה. והכי משמע לשון הש"ס בגיטין (דף כ"ה) דקאמר ואי אתמר בהא בהא קאמר ר"י משום דכתיב לה לשמה עיי"ש וא"כ אף שבארנו דכל היכא דליכא קפידא איזה מהן שבורר ליכא חשש ברירה מ"מ לשמה לא מיקרי ופסול לגרש בהני גיטין שאמר לסופר כתוב באיזה שארצה אגרש אף ששניהם שוין: אבל בענין שאלתינו שאמר כתוב ואם ארצה אגרש בו נראה דליכא חשש ברירה וגם מיקרי לשמה וכמ"ש לעיל דאטו אם לא יגרש רוצה לבטל ממנה כח לשמה וכיון דליכא שום צד שרוצה לבטל ממנה כח לשמה שפיר מיקרי לשמה דלא דמי לכתוב באיזה שארצה אגרש דשם אם מגרש באחד ע"כ צריך שיבוטל תורת כריתות ולשמה מהשני להכי לא ברירא לן האי לשמה משא"כ שאם אינו רוצה לגרש לא איכפת לי' כלל בהאי גט רק שאינו רוצה לגרש בו להכי גם אם מגרש בו לא בטל ממנו כח לשמה והכי מוכח בגמרא דגיטין (דף י"ז) בסוגיא דמפני מה תיקנו זמן בגיטין דקאמר כתבי' ואנחי' בכיסתי' דאי מפייסא תפייס מאי ע"ש דמבואר דמהני כתיבת הגט ומיקרי לשמה אף שלא הוחלט בדעתו עדיין בבירור לגרש: סימן קסז ע"ד השאלה מאשה אחת מוויטיפסק שנתגרשה בשערשאב מבעלה א"ח והרב דשם לא הי' בביתו וסידר הגט דיין אחד וכשבא הרב לביתו עשה גב"ע שהמגרש גירש בכפי' ע"י מושליו ושהאשה הוציאה ממון ע"ז ונתנה להמושל שיכוף אותו לגרש והנה כאשר כתב אלי הרב דבר זה השבתי לו כי אם