עונג יום טוב תצב

הרי אופה כמה זיתים מצה ואינו יוצא אלא בזית אחד ואפ"ה כולה מיקרי שימור לשם מצה ואין בזה חשש ברירה מפני דמה שאינו יוצא ביתר הזיתים הוא לא מפני קפידתו שיש לו איזה טעם שאינו רוצה שיהא מצת מצוה אלא מפני שאינו צריך להם וה"נ בגט אם אמר אם ארצה אגרש ואם לא ארצה לא אגרש מה שאינו מגרש אינו סותר הכתיבה לשמה דאין לו טעם וקפידא שאם לא יגרש לא יהא לשמה: ואף שהגאון בעל נוב"י ז"ל חשש בכותב שני גיטין באיזה שירצה יגרש לדין ברירה. התם שאני דכשמגרש בגט אחד רוצה ע"כ שהגט שני לא יהא בו קביעות לשמה דאם יש גם בו קביעות לשמה היינו שתתגרש האשה א"כ הרי יגרע כח לשמה מהגט שמגרש בו ואנן בעינן שהגט שמגרש בו יוקבע בו כל כח לשמה ותורת כריתות ואם נקבע גם באחר כח כריתות הרי ממילא אין בגט שמגרש תורת כריתות וע"כ כשמגרש בגט אחד מהשנים רוצה שבהשני לא יהא בו שום תורת כריתות וישאר כל כח לשמה ותורת כריתות בהגט שמגרש א"כ קא אתינן לחשש ברירה שבורר על איזה יחול תורת לשמה וכריתות ועל איזה לא יחול בדווקא ולא דמי לאם ארצה אגרש דהתם אם אינו מגרש לא איכפת לי' כלל אם יש תורת לשמה בהגט כיון שאינו מגרש כלל וממתניתין (דר"פ כל הגט) אין להביא ראיה דגם בכותב שני גיטין ומגרש באחד מהן לא אמרינן אין ברירה מדלא קתני יתר על כן אמר ללבלר כתוב שני גיטין באיזה שארצה אגרש פסול כמ"ש לעיל דאין ראיה מזה דלא רצה לשנות דבר זה דאטו בשופטני עסקינן שיאמר כן ללבלר ומאי איכפת לי' באיזה מהן לגרש ומי פתי שיאמר כן אף דמשכחת לה בגוונא שגט אחד כתוב על חפץ יקר וכדאמר בגיטין (דף כ') כתב לה גט על טס של זהב ומסתפק בדעתו אם ליתן לה הגט זה ששוה הרבה או הגט השני מ"מ לא איכפל תנא להשמיענו גוונא רחיקא כי הא ועוד דאם גט אחד שוה יותר פשיטא דא"ב ולא הוי רבותא יותר מכתוב לאיזה שארצה אגרש ולא שייך למיתני יתר על כן: ועוד נראה לי דאם כתב שני גיטין באיזה שארצה אגרש ליכא חשש ברירה כלל אם שני הגיטין שוין בשויין. דאף שבררנו דגדר חשש ברירה הוא אם בוחר אחד משני צדדי הספק וממאן בצד השני מ"מ היינו דווקא אם יש איזה טעם שבחר בצד אחד ומיאן בצד השני אבל אם שני הצדדים שוים אצלו ובוחר באחד מהן מחמת שאינו יכול לבחור בשני הצדדים ביחד ע"כ בוחר א' מהן לא חיישינן לדין ברירה ואמרינן שפיר דמה שבירר אגלאי מילתא למפרע שעל זה חל קיום הדבר ויש להביא ראי' מהא דאמרינן בפסחים (דף פ"ח) אין נימנין על שני פסחים כאחד ומעשה במלך ומלכה שאמרו לעבדיהם צאו ושחטו עלינו את הפסח ושחטו עליהם שני פסחים ואמר ר"ג מלך ומלכה דדעתן קלה עליהם יאכלו מן הראשון אנו לא נאכל לא מן הראשון ולא מן השני ופרש"י ז"ל דבמלך ומלכה שאין מקפידין על סעודתן רשאים לאכול מן הראשון דלית בזה חשש ברירה כיון שאין לו קפידא מאיזה יאכל והא התם שהשליח שחט ע"מ שיאכל המלך מאיזה שירצה והמשלח הרי סמך עצמו על מה שיעשה השליח ודמי לברירה כמ"ש רש"י ז"ל בד"ה והתניא שמה שתלה השליח בברירה דמי כמו שהי' המשלח תולה בברירה ואפ"ה אין בזה חשש ברירה משום שאין מלך מקפיד אם גדי אם טלה וה"נ אם צוה. לסופר לכתוב שני גיטין לשמה והוא יגרש באחד ליכא חשש ברירה דהא כשנוטל אח"כ גט אחד ומגרש בו אינו מקפיד ע"ז דווקא רק שנוטל א' ומגרש ואין בזה חשש ברירה: ובזה מיושב היטב מה שהקשה בספר אור חדש על דברי הרמב"ם ז"ל שסותרים דבריו זא"ז (שבפ"ב הלכה י"א) כתב יתום ששחטו עליו אפוטרופסין יאכל ממקום שהוא רוצה בד"א ביתום קטן אבל יתום גדול נעשה כממנה עצמו על שני פסחים וכל הממנה עצמו על שני פסחים אינו אוכל אלא מן הנשחט ראשון עכ"ל והוא מן הירושלמי בפ' האשה עיי"ש וביתום קטן פסק דיאכל ממקום שהוא רוצה [והיינו אף שבירר לו בשעת אכילה נמי ואע"ג דגבי אשה ששחט עלי' בעלה ושחט עלי' אביה כתב דאוכלת במקום שהיא רוצה והוא שתברר בשעת שחיטה אבל בירור שבשעת אכילה לא מהני דאנן קיי"ל אין ברירה מ"מ גבי יתום קטן לא בעינן שיברר בשעת שחיטה וסגי בבירור דשעת אכילה משום דפסק שה לבית אבות לאו דאורייתא וכדאיתא בש"ס] אבל בגדול דבעינן מינוי מדאורייתא אם שחטו אפוטרופסין עליו הוה כממנה עצמו על שני פסחים דיאכל מן הראשון וקשה טובא דבפ"ג כתב וז"ל בהלכה א' האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח אעפ"י שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה והלך ושחט גדי או שהי' דרכו לשחוט גדי והלך ושחט עליו טלה ה"ז יאכל ממנו שהרי לא פירש ואמר שחוט לי ממין פלוני הלך ושחט גדי וטלה אינו אוכל משניהן אלא יצאו לבית השריפה שאין נימנין על שני פסחים כאחד עכ"ל הרי שפסק במי שנמנה על שני פסחים כא' דשניהם יצאו לבית השריפה וא"כ אמאי פסק ביתום גדול ששחטו עליו שני אפוטרופסין דיאכל מן הראשון ואין הראשון יוצא לבית השריפה: ולפמש"כ הדבר נכון מאוד דודאי בשחט השליח גדי וטלה שניהם יצאו לביהש"ר דכיון דאיכא דניחא לי' בטלה ואיכא דניחא לי' בגדי והוא תלה ספיקו בשעת שחיטה באיזה שירצה רבו אמרינן אין ברירה דמאן דניחא לי' בטלה אינו בוחר בגדי ומאן דניחא לי' בגדי אינו בוחר בטלה ואין ברירה ושניהם יצאו לבית השריפה ואע"ג דמאן דרגיל בטלה לא מיקרי שינוי אם שחט עליו גדי וכן להיפוך מ"מ אע"ג דשינוי לא מיקרי אבל חשש ברירה שפיר מיקרי דהא מאן דניחא ליה טלה בוחר יותר בטלה ומאן דניחא לי' גדי בוחר יותר בגדי והשליח תלה ספיקו בזה ואנן קיי"ל אין ברירה אבל ביתום ששחטו עליו שני אפטרופסין מיירי ששניהם שחטו גדי או טלה ואין קפידא באיזה שירצה אמרינן שהשחיטה חל על הראשון שהראשון כשר דהא אין בזה חשש ברירה: ומיושב בזה מ"ש הר"מ ז"ל (בפ"ד מה' מעשר שני) דאם אמר פרוטה שבכיס זה יהא מחולל על מעשר שיש לי בתוך ביתי מחולל ובגמרא דעירובין (דף ל"ז) איתא דלמ"ד א"ב אינו מחולל וכן גבי שתי נשים שלקחו קיניהם בעירוב או שנתנו קיניהן לכהן פסק דיקריב איזה שירצה כהן לעולה ולאיזה שירצה יקריב חטאת כמתניתין דקינין (פ"א מ"ד), ובגמרא מוקי לה למ"ד א"ב כשהתנו והר"מ ז"ל לא הביא הך אוקימתא דהתנו כלל ותמהו המפרשים ז"ל ע"ז. ולדברינו א"ש דסמך אסוגיא דפסחים גבי גדי וטלה דהיכא דאין קפידא לא חיישינן לברירה והכא במעשר שני דאין לו קפידא על איזה סלע יחול החילול יש ברירה וכן גבי קינין לא איכפת להו להני נשים איזה שיבחר הכהן ולהכי לכ"ע יש ברירה והכי משתמע מסוגיא דבכורות גבי אחין שחלקו דחייבין במעשר בהמה וקאמר שם לא שנו אלא שחלקו גדיים נגד תיישים ותיישים נגד גדיים אבל חלקו גדיים נגד גדיים ותיישים נגד תיישים אומר זה חלקו משעה ראשונה והיינו דבגדיים נגד גדיים ליכא קפידא כולי האי כמו שיש קפידא בגדי נגד טלה וכל שהקפידא פחותה מסתבר יותר לאמר יש ברירה והיכא דליכא קפידא כלל לכ"ע יש ברירה כמו מלך ומלכה שהבאתי לעיל: ובזה נראה לי ליישב דברי הרמב"ם התמוהים מאוד בהא דתניא במנחות (דף מ"ז) שחט שני כבשים על ארבע חלות מושך שנים מהן ומניפן והשאר נאכל בפדיון אמרוה רבנן קמי דר"ח הא דלא כרבי דאי כרבי כיון דאמר שחיטה מקדשא דפריק לי' היכא אי דפריק לי' מאבראי כיון דכתיב לפני ה' איפסל לי' ביוצא אי גוואי הא מעייל חולין לעזרה א"ל ר"ח לעולם כרבי ופריק לה גוואי וחולין ממילא קא הוויין א"ל רבינא לר"א והתניא כשהוא פודן אין פודן אלא בחוץ הא ודאי ראב"ש הוא דאי רבי איפסלא לה ביוצא והנה התוס' שם בד"ה מושך פירשו דצריך להניף כל הד' חלות דהא לא ידעינן הי