עונג יום טוב תצא

למשלח ליכא קפידא הוי שליחות מעליא אע"ג דבשחיטת פסח בעי שליחות מעליא כדאמרינן בקדושין (דף מ"ב) ע"ש וא"כ ה"ה בטעותו של שליח שטעה שהמשלח יקפיד בזה ובאמת ידע המשלח ולא הקפיד אינו מבטל השליחות כיון שלשליח בעצמו ליכא קפידא רק שהי' סבור שהמשלח יקפיד ולא הקפיד הוי שליחות מעליא ודו"ק: סימן קסו שאלה באיש אחד שבא לגרש את אשתו ואמר לסופר לכתוב ולעדים לחתום לשמה כמה שנאמר לו מפי המסדר רק שאמר שעדיין מתיישב אם לגרש או לא רק שמצוה לכתוב שאם יגמור בדעתו לגרש יגרש בגט זה. מה דינו של גט זה אם נתגרשה בו: תשובה בגיטין (דף כ"ד) תנן כל גט שנכתב שלא לשום אשה פסול כיצד היה עובר בשוק ושמע קול סופרין מקרין איש פלוני מגרש את פלונית ממקום פלוני ואמר זה שמי וזה שם אשתי פסול לגרש בו. יתר מכן כתב לגרש את אשתו ונמלך מצאו בן עירו ואמר לו שמי כשמך ושם אשתי כשם אשתך פסול לגרש בו. יתר מכן היו לו שתי נשים ושמותיהן שוות כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה. יתר מכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו עכ"ל המשנה ונראה לי מדלא תני במתניתין יתר ע"כ כתוב גט לאשתי אם ארצה אגרש בו משמע ודאי דבכהי גוונא כשר. וכן הקשו בתוס' בזבחים (דף ג') ד"ה הכותב וקאמר התם בש"ס דבעי לאוכוחי דסתמא בגט פסול מבבא דיתר ע"כ אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש פסול לגרש בו ודחי הש"ס דילמא שאני התם דאין ברירה ומסיק להוכיח דסתמא פסול ממתניתן דהכותב טופסי גיטין צריך להניח מקום האיש ומקום האשה ומקום העדים ומקום הזמן והקשו התוס' שם דכיון דמרישא דמתניתין לא מוכח דסתמא פסול אלא מהא דהכותב טופסי גיטין א"כ הו"ל לשנות יתר ע"כ הכותב טופסי גיטין צריך שיניח להשמיענו דסתמא פסול וע"ש מה שתרצו בקיצור וכוונתם דלא שייך למיתני יתר ע"כ אלא אם גם הדין השנוי קודם נכלל בהך הוספה ובזה שייך לאמר יתר על כן אבל בהך בבא דהכותב טופסי גיטין אף דמוכח מיני' דסתמא נמי פסול מכ"מ רבותא דקתני ברישא לא נכלל בו דהא איכא למימר דסתמא פסול אבל אם אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש כשר משום יש ברירה ונתברר הדבר שלמפרע נכתב לשם אשה זו שרוצה לגרשה כעת ולשון יתר ע"כ לא שייך לשנויי אלא בשנכלל בו דין הראשון ומוסיף עליו עוד רבותא ע"ש בתוס' שזה נ"ל בכוונתם ואם כן הרי בנ"ד אי הוה תני יתר ע"כ אם אמר כתוב אם ארצה אגרש פסול משום דאין ברירה ודאי נכלל בבא דרישא דלאיזה שארצה אגרש פסול ומדלא תני לי' ביתר ע"כ מוכח דכה"ג כשר וכמו שנבאר וכן הר"ן ז"ל בחי' בפ' כל הגט דייק מזה דבתולה בדעת אחרים יש ברירה מדלא תני יתר ע"כ דבתולה בדעת אחרים הגט פסול ע"ש בדבריו ז"ל ואנן בדידן נוכל להוכיח דכתוב אם ארצה אגרש בו כשר מדלא תני לה לפסול ביתר על כן: וטעמא דמילתא נ"ל דלא חיישינן בזה לחשש אין ברירה דברירה לא שייך אלא שתולה הדבר בספק אם יהא בדעתו אח"כ לעשות כן או לא וכשלא ירצה לעשות אז יהא בדעתו קפידא ועיכוב שאינו רוצה שיהא כן ואיזה אופן שיברר הוא סתירה וקפידא לאופן השני כמו בשני לוגין שאני עתיד להפריש בגיטין (דף כ"ה) שאם יפריש לוג זה צריך שיהא דוקא לוג הזה תרומה והמותר לא יהא תרומה דהא רוצה לשתות הלוג שאינו מפריש ורוצה שיהא חולין ואפילו אם הוא כהן דלא איכפת לן אם שותה תרומה מ"מ הא בתרומה בעינן ראשית שיהא לה שיריים ואי לוג זה תרומה צריך שיהא האחר חולין דוקא וקפידא בדבר דבענין אחר לא הוי תרומה. וכן במקדש ע"מ שירצה אבא שם בגיטין דאם לא ירצה אביו רוצה בדוקא שלא יהא קידושין דאינו רוצה שתהא אשתו אם לא יתרצה האב לזה. וכן בפרק בכל מערבין (דף ל"ז) האומר מעשר שיש לי בביתי מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס דתליא ג"כ בברירה משום דהסלע שיעלה בידו מן הכיס רוצה שיהא מעשר והשאר סלעים קפיד שלא יהא מעשר ורוצה דדוקא שיהא חולין לשמש בהן לכל הנאתו וכיון דאיכא קפידא ועיכובא בזה תליא הברירה דאנו צריכין לברר למפרע איזה הוא מעשר ואיזה הוא חולין דעל מי שיהא חולין קפידתו שיהא חולין דווקא ויש לו רצון וקפידא שיהא חולין וכן בהריני מערב לשבתות כל השנה רציתי אלך רציתי לא אלך שאם לא ירצה לילך מקפיד בדבר ורוצה שלא יקנה לו העירוב ולא יפסיד תחום ביתו כדי שילך לרוח אחר רחוק מעירובו כמו שפרש"י ז"ל שם בהדיא דמה"ט הוא מתנה כדי שאם לא ירצה לערב לא יפסיד תחום ביתו [דאם לא היה מסתפק בדעתו לילך להלאה מכנגד עירובו לצד עירו יותר מאלפים לא הוי צריך להתנות כלל] ולהכי הוי ברירה גמורה וכן במערב לחמשה בני אדם על איזה מכם שארצה רציתי ילך רציתי לא ילך נמי אין העירוב קונה אלא לאחד וממילא איכא קפידא אם יקנה לזה לא יקנה לזה וכן בכל מה שילקטו העניים יהא הפקר אף שאין סתירה בדבר ויכול להפקיר כל העומרים מ"מ קפידת בעה"ב שלא יהא הפקר רק מה שילקטו והמותר רוצה שישאר ברשותו שלו והוי בזה דין ברירה גמורה דברירה הוי א' משני פנים או שהדברים סותרין בעצמן זא"ז או שקפידת המתנה מטיל ספק בשני דברים אם יחול ע"ז או ע"ז ואם חל ע"ז רוצה שעל שני לא יחול בזה שייך ברירה כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ז"ל (בפ"ק דגיטין) גבי משתעבדנא לך ולכל דאתי מחמתך. אבל אם כותב גט לשם גירושין ובדעתו שאם לא יפייסנה יגרשנה ואם יפייס לא יגרשנה ליכא בזה חשש ברירה דהא א"צ לקבוע בזה אלא אופן הזה שיהא לשם גירושין וכן נכתב באמת לשם גירושין ואם לא ירצה לגרש אינו רוצה לקבוע בכתיבת הגט איזה אופן אחר אלא שממילא אינו מגרשה אבל אינו נקבע בכתיבת הגט אופן אחר רק שכתבו לשם גירושין וא"צ לגרש בו ולא איכפת לי' במה שנכתב לשם גירושין לא שייך בזה דין ברירה שאינו פוסח על שתי הסעיפים אם לקבוע בו דבר זה או דבר זה רק אם יצטרך לגרש או לא יצטרך ולא דמי למקדש ע"מ שירצה אבא דהוי דין ברירה דהתם אם לא ירצה אבא רוצה ומקפיד שלא יהי' קידושין משא"כ הכא אטו אם לא יגרשנה מקפיד שלא יהא כתיבתו לשם גירושין מה איכפת לי' שיהא לשם גירושין אין קפידתו רק שלא תתגרש אבל אם יוקבע בגט כתיבה לשם גרושין לא איכפת לי ואינו מקפיד בזה וכל אדם יכול להכין גט אם ירצה יגרש בו ולא אמרינן דבמה שלא גירשה אח"כ איגלאי מילתא למפרע שלא נכתב לשם גירושין אלא דהגט נכתב לשם גירושין רק שהוא לא גירשה אח"כ ולהכי לא איכפת לן נמי אם אומר ללבלר כתוב אם ארצה אגרש ולית בזה חשש ברירה: ודמי להא דאמר בפסחים (דף ל"ח) גבי מצה דבעינן שימור לשם מצת מצוה ולא לשם חלות תודה ורקיקי נזיר. ואפ"ה חלות תודה ורקיקי נזיר שעשאן למכור בשוק יוצא בהן וטעמא משום דכל לשוק אמלוכי מימלך ואמר אי מזדבן מזדבן ואי לא מזדבן איפוק בי' אנא אלמא אע"ג דמסתפק אולי מזדבן ולא יצאו בו יד"ח מצה מ"מ כיון שאם ירצה לצאת יוצא בו הוי שימור לשם מצה משום שלא מחמת שאינו רוצה שיהא לשם מצה אלא שא"צ לצאת בו ומכרו לאיש אחר לחלות תודה והוא יצא במצה אחרת להכי ליכא בזה חשש ברירה דבלא"ה