עונג יום טוב תצ

לו שמעון וקבל לוי ואח"כ בא שמעון ללוי ותבעו להחזיר לו המנה שנתן לו לצורך ראובן כי בטעות פרעו ואם לא יחזור יעכב שמעון מנה שהפקיד לו לוי שלא בעדים. וראובן תובע מלוי מנה שזכה לו ולוי טוען לא זכיתי לך על מנת להפסיד פקדוני שביד שמעון נ"ל כי מן הדין יחזיר לוי מנה שנתן לו שמעון לראובן שהרי זכה לו כיון שחוב מלוה הוא וקי"ל כרב דאם בא לחזור דאינו חוזר ואפי' אי פקדון היה זכה לו דאין שייך לומר הכא אין רצוני שיהיה פקדוני וכו' כיון דא"ל הב לי פקדון ונפקד נתן לו הוה ליה כזכי ולא מצי למיהדר כדמוכח במעשה דר' דוסתאי וכו' ומה שאמר לוי לא זכיתי על מנת שאפסיד שלי דברים שבלב הם ואינם דברים עכ"ל הרי חזינן דטעמא דלא מצי לוי לבטל השליחות מטעם דאדעתא דהכי לא זכה הוא רק משום דדברים שבלב אינם דברים ומוכח ממילא דאם יש אומדנא דמוכח בגוונא דלא הוי דברים שבלב אלא דברים הגלויים לכל שפיר מתבטלת הזכיה והשליחות הרי בהדיא דטעותו של שליח מבטלת השליחות: ובזה יש ליישב מה שנתחבטו רבותינו האחרונים ז"ל בחוה"מ (סימן קכ"ה) על דברי הרמ"א ז"ל שהעתיק שם (בסעיף א') הך דינא דהג"א שאינו יכול להחזיר המעות להנפקד אף שהנפקד אומר לו שיכפור לו חובו ולעיל בסעיף זה כתב המחבר דאם מחמת אונסו החזירו לראובן שאיים עליו בדבר שבידו לעשות עד שהוצרך להחזיר פטור עיי"ש. והוא מעובדא דר' דוסתאי ב"ר ינאי וא"כ אמאי פסק הכא שאסור לו להחזיר הפקדון אף שמפסיד חובו על ידי זה וכל התירוצים שכתבו בזה אינם מובנים לענ"ד דהסמ"ע תירץ דשאני הך דינא דהג"א והרמ"א שעשאו שליח לקבל הפקדון וכבר זכה עבורו להכי אסור לו להחזיר וע"ז קשה שהרי גם בעובדא דר' אחי בר יאשיה נעשו שלוחים לקבל הפקדון ואפ"ה אמר לו שפיר עבדת במה שהחזיר והש"ך תי' לפ"מ שפי' הנה"מ דבריו דאונס ממון לא הוי אונס והכא הוי רק אונס ממון שרצה לכפור לו חובו ומלבד מה שתמה עליו הנתה"מ דאונס ממון נמי הוי אונס קשה ג"כ דהא גם בעובדא דר"א בר"י היה נמי אונס ממון דהא לא ביקשו מהם רק שיקבלו אחריות הדרך עליהם ואלו הוו מקבלי עלייהו לא היו מכים אותם כלל: אבל לפמ"ש א"ש דהיינו דאיכא בין עובדא דהג"א לעובדא דר' אחא דבעובדא דהג"א שאמר לו הנפקד שיכפור לו הלואתו ע"כ דאינו היזק ברור דאף אם יכפור אפשר שיגבה ממנו ע"י בירורים או שישביעו בס"ת ולא ירצה לישבע וישלם לו מדקרי ליה דברים שבלב ע"כ שאין ההיזק ברור דבהיזק ברור הא לא מיקרי דברים שבלב כ"א בלב כל האדם שהכל יודעין שאין אדם מפסיד ממונו ומציל ממון חבירו. וכיון דאין ההיזק ברור להכי לא מתבטלת הזכיה שזכה הפיקדון עבורו ולא אמרינן אדעתא דהכי לא זכה כמ"ש ההג"א אבל בש"ס דר' אחא בר"י שבשעה שקיבל הפקדון קבלו רק בתורת ש"ח ועתה מעליל עליו שיקבל עליו דין שואל להתחייב באונסין ודאי דאמרינן אדעתא דהכי לא קיבל ולא זכה עבורו הפקדון דהכל יודעין דאף מי שקיבל עליו להיות ש"ח אינו מתרצה להיות שואל ולא הוי דברים שבלב ובטלה זכייתו ויכול להחזיר הפקדון ול"ד לעובדא דהג"א דשם לא בטלה זכייתו דהוי דברים שבלב דאפשר שהיה מתרצה לזכות עבור המפקיד פקדונו אף אלו הוי ידע שעי"ז יצטרך למיקם בדינא ודיינא על מעותיו וזה המחוור מכל התירוצים שנאמרו לחלק בין עובדא דר"א בר"י להך עובדא דהג"א ונראה דהיינו נמי טעמא דאמרינן גבי פקדון אי אתא אדעתא דכספא לא מיקרי מציל עצמו בממון חבירו הוא נמי משום דאדעתא דהכי לא קיבל עליו שמירה שאם יבא עליו גנבי מחמת פקדונו לא יתן להם הפקדון והוי אומדנא דמוכח כמ"ש התוס' בב"ק שם. ול"ד לאומדנא דמוכח דעובדא דהג"א דשם לא הוי אומדנא שאדעתא דיכפור לו חובו לא זכי עבורו וקרינן ליה דברים שבלב: הרי נתברר מסוגיא דגיטין בעובדא דר' אחא בר"י ומדברי הג"א דטעותו של שליח מבטל שפיר השליחות: אחרי כותבי כ"ז מצאתי בעזה"י בחידושי הריטב"א על קידושין שכתב שם אחרי שהאריך לבאר דגם בשליח שוגג אמרינן אשלד"ע אף דלא שייך לאמר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וז"ל ותדע דאפילו בשוגג שייך האי טעמא דאנן אמרינן אילו ידע האי שליח דהקדש הוא לא הוי לו שליח כי דברי הרב שומעין וה"ל שליח בטעות ובטל שליחותו וחשוב כעושה בעצמו בשוגג כנ"ל עכ"ל הרי דפשיטא לי' דטעותו של שליח מבטל השליחות: מיהו כ"ז בטעות הנוגע לשליח שאנו יכולין לאמר שאלמלא הי' יודע שכן הוא לא הי' נעשה שליח אבל בטעה השליח בדבר הנוגע למשלח והמשלח לא טעה וידע שכן הוא כמו שליח שקידש וסבור שהיא כהנת וגילה דעתו שאלמלא לא היתה כהנת לא הי' מקדשה מפני שהי' סבור שהמשלח מקפיד ע"ז ובאמת ידע המשלח שאינה כהנת ואעפ"כ רצה לקדשה הוי קדושין מעליא ואין טעותו של שליח מבטל השליחות בדבר הנוגע למשלח אם המשלח בעצמו לא טעה ויש להביא ראיה לזה מהא דתנן בפסחים (דף פ"ח) באומר לשלוחו צא ושחוט עלי ושחט גדי וטלה יאכל מן הראשון ופריך הא תניא אין נמנים על שני פסחים כאחד ופרש"י ז"ל לאכול בשעת אכילה מאיזה מהן שירצה משום דא"ב ומשני מתניתין במלך ומלכה והתניא וכו' ומפרש התם רש"י ז"ל דמלך ומלכה שדעתן קלה עליהם שיש להם מעדנים רבים ואין מקפידים אם גדי אם טלה הלכך אין כאן דין ברירה דבתרווייהו ניחא להו להכי יאכלו מן הראשון דראשון שפיר אשתחיט ולית כאן דין ברירה כלל עי"ש דמיירי שהשליח שחט ע"מ שמאיזה שירצה המלך והמלכה יאכלו הרי דאם הי' שליח מאיש אחר דשייך בזה ברירה משום דאיכא דניחא להו בגדי ואיכא דניחא להו בטלה וכששחט לאיזה שירצה המשלח לא יאכל משניהן משום דא"ב ואף דהמשלח לא התנה כלל תנאי זה דגדי וטלה מ"מ גרירא דעתו בתר שליח וכשהמשלח דעתו קלה עליו שאין תופס בדעתו קפידא בין גדי וטלה לית בזה חשש ברירה אף שהשליח הי' בדעתו שהמשלח יברור בשעת אכילה אם רוצה בגדי או בטלה מ"מ כיון שבמשלח אין תופס בו קפידא בזה לא איכפת לן מה שבדעתו של שליח הי' שהמשלח מקפיד על אכילתו בין גדי לטלה כיון שבאמת אין המשלח מקפיד ולית כאן חשש ברירה והטעם משום כיון דלשליח בעצמו אין קפידא רק מה שאמד דעתו של המשלח שיש לו קפידא בין גדי לטלה ובאמת גם