עונג יום טוב תפט

שוגג דאיכא למירמי חיובא אשליח ואפ"ה מחייבינן המשלח ש"מ דבמעילה חדית לן רחמנא דישלד"ע אע"ג דבכל התורה אשלד"ע אף בשוגג: ולפ"ז נדחה נמי ראייתינו דטעות השליח אינו מבטל השליחות מדלא מוקמינן ג"ש דחטא חטא דיש שליחות במעילה בשליח מזיד דליכא טעות גבי שליח אבל בשליח שוגג דאיכא טעותא בטלה שליחות המשלח דז"א דע"כ ליכא למימר הכי דהיכא דהשליח היה מזיד מתחייב המשלח בלי שום רבויא דשליחות דהא על השליח ליכא לרמויי והמשלח חייב מטעם דאיתעבד מחשבתו ואין זה בגדר שליחות ואנו מרבינן שליחות במעילה וע"כ הא דרבי קרא דין שליחות במעילה מיירי בשליח שוגג וגלי קרא דאין טעותו מבטל השליחות כמו דחדית לן קרא דלא אמרינן אשלד"ע ה"נ חדית לן דלא אמרינן דטעותו של שליח יבטל השליחות אבל בכל התורה הטעות מבטל השליחות: ובחגיגה (ד' יו"ד) דקאמר התם אמתניתין דמעילות הם כהררים התלוים בשערה ופריך מכתב כתיבי אמר רמב"ח ל"צ אלא לכדתנן השליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל וכי עשה שליחותו אמאי מעל וכי זה חוטא וזה מתחייב אמר רבא ומאי קושיא דלמא שאני מעילה דיליף חטא חטא מתרומה מה התם שלוחו של אדם כמותו ה"נ שלוחו של אדם כמותו וקשה מעיקרא דלא ידע משינויא דג"ש דחטא חטא אמאי לא פריך נמי אמאי בעה"ב מעל אם עשה שליחותו נימא כיון דהשליח היה שוגג אתא טעותא ומבטל השליחות ולפמ"ש גם זה נכון דהא א"א לבטל המעילה מהמשלח מחמת טעותא דשליח דלא יהא אלא כחש"ו דמעל בעה"ב משום דאיתעבד שליחותו ומקשה רק דנימא וכי זה חוטא וזה מתחייב שלא יהא בזה דין שליחות כמו בכל התורה דאשלד"ע ונרמי חיובא אשליח כדין מוציא מעות הקדש לחולין אבל אם היה מקשה דנימא דטעותא דשליח מבטל השליחות אז אין שייך לחייב גם השליח כיון שאנו פוטרין את המשלח משום טעותא דשליח איך אפשר לחייב את השליח (יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא): ואם נימא דטעות של שליח מבטל המעילה מן המשלח מוכרח לבטל גם לגבי עצמו של שליח ובטלה דין מעילה ובאמת המשלח חייב מדין איתעבד מחשבתו אבל השתא דפריך וכי זה חוטא וזה מתחייב פריך שפיר דלא יתחייב המשלח משום אשלד"ע ונרמי חיובא אשליח וכיון דהשליח מתחייב נפטר המשלח גם מדין מתעבד מחשבתו דלמה לן למרמיה עליה דמשלח שהוא לא עשה בעצמו ועדיף לן לרמויי אשליח שעשה בעצמו והוציא מעות הקדש לחולין הרי בררנו דמהנך דיני דמעילה אין ראיה שטעותו של שליח אינו מבטל השליחות: ולכאורה יש להביא ראיה דטעותו של שליח מבטל השליחות מהא דאמרינן בגיטין (דף י"ד) ר"א בר יאשיה הוה ליה איספקא דכספא בנהרדעא א"ל לר' דוסתאי בר' ינאי ור"י בן כיפר בהדי דאתיתו אתיוהי ניהלי אזול יהבי נהליה אמרי להו ניקני מנייכו (פירש שיקבלו אחריות הדרך עליהם) אמרי להו לא אמרי להו אהדריה ניהלן ר' דוסתאי בר' ינאי אמר להו אין ר"י בן כיפר אמר להו לא הוו קא מצערו ליה א"ל חזי מר היכי קא עביד א"ל טב רמו ליה כי אתו לגביה א"ל חזי מר לא מסתייה דלא סייען אלא אמר להו נמי טב רמו ליה א"ל אמאי. תיעבד הכי א"ל אותן בני אדם הן אמה וכובען אמה ומדברין מחציין אומרין כפותו כופתין אומרין הרוגו הורגין אלו הרגו אותי מי נתן בן לינאי אבא ועיי"ש ברש"י דפירש הא דפריך אמאי תיעבד הכי היינו אמאי נתרצית להחזיר להם ורש"י ז"ל הוכרח לפרש כן דא"א לפרש הא דא"ל אמאי תיעבד הכי קאי אמאי דא"ל טב רמו ליה דע"ז לא הוי משני מידי דאטו משום שהיה מתיירא שיהרגנו אמר טב רמו ליה מאי חזית דדמא דידיה סומק טפי א"ו משום דקושייתו הוא אמאי נתרצה להחזיר להם הפקדון (וכיון דמשני ליה דכדין הוא החזיר הפקדון ממילא אמר להם טב רמו ליה שיחזיר מפני שר"י בן כיפר בעצמו הביא על עצמו ההכאה שלא כדין ועוד שאולי אמר טב רמו ליה כדי שיחזיר ולא יבוא לידי מיתה) וע"ז משני שהיה מתיירא שלא יהרגנו: והנה בב"ק (דף קי"ז) אמרינן ההוא גברא דאפקידו גביה כסא דכספא אתו גנבי עליה יהבינהו נהלייהו אתא לקמיה דרבה ופטריה אמר אביי האי מציל עצמו בממון חבירו אלא אמר רב אשי חזינן אי אינש אמיד אדעתא דידיה אתו ואי לאו אדעתא דכסא דכספא קאתו וא"כ הכא בהני נהרדעא מיקרי אדעתיה דידיה אתו דהא מעיקרא לא ביקשו מהם שיחזירו הפקדון רק שרצו שיקבלו עליהם אונסא דאורחא שאם יאבד ישלמו כדאמרי להו ניקני מנייכו וכן הוא בירושלמי בהך עובדא שביקשו ממנו שיקבל עליו אחריות הדרך ולפ"ז הא אתו רק אדעתא דידי' והוא אינו יכול להחזיר להם ע"פ דין כדאמר התם דחייב הנפקד באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר. וכשהכו אותו אח"כ היה מחויב לקבל עליו אחריות הדרך ולשלם אם יאבדו ולא להחזיר להם הפקדון שכבר זכו עבור ר' אחא בר' יאשיה דהא קי"ל דאסור להציל עצמו בממון חבירו: ואף שלפמ"ש הרמב"ם והמחבר (בסימן רצ"ב סעיף ח') הטעם באינו אמיד משום שחזקתם שלא באו האנסים אלא לשמע הפקדון ועיי"ש בסמ"ע ובש"ך והיה אפשר לומר דגם בהאי עובדא דר"א בר"י היו רשאים לחזור הפקדון משום שלא באו אלא לשמע הפקדון מ"מ הרשב"א בחידושיו לב"ק ד' קי"ז) כתב דהטעם להא דאמרינן אם אדעתא דפקדון אתי פטור ולא מחייבינן ליה מטעם מציל עצמו בממון חבירו כמו גבי אנס שאנסו ונשא ונתן ביד משום דגבי נשא ונתן ביד דמחייבינן ליה מיירי שהאנס לא היה יכול ליטול בעצמו אם לא שנתן לו אבל הכא גבי פקדון מיירי שאם לא היה נותן להגנבים יכולים למצוא מעצמם הפיקדון ומש"ה פטורין עיי"ש היטב בדבריו ז"ל וכ"כ התורת חיים בחידושיו לב"ק דהתם גבי פקדון להכי פטור באתו אדעתא דכסא דכספא משום דהגנבים היו יכולים ליטול בעצמם וא"כ הכא גבי עובדא דר"א בר"י שלא היו יכולים ליטול אם לא היו נותנים להם דהא לא היה יכול ליטול אלא בהכאות אבל לחפש וליטול בעצמם לא היו יכולים וא"כ קשה איך מסרו הפקדון אחר שכבר זכו מפני שרצו לפטור עצמם מקבלת אחריות א"ו דלהכי מסרו להם מפני שכיון שאחר שזכו ביקשו שיקבלו עליהם אחריות בטלה הזכיה דאדעתא דהכי שיקבלו אחריות לא היו נעשים שלוחים לזכות עבור ר"א בר יאשי' ואף שבשעה שנתנו להם הפיקדון לא ביקשו מהם קבלת אחריות וחלה הזכיה ומה שרצו שיקבלו אחריות נולד אח"כ כדאיתא בירושלמי (ספ"ק דגיטין) דמעיקרא נתנו לו בסתם ואח"כ כשהביא לפני הנפקד לישנא בישא עלייהו העלילו עליהם שיקבלו אחריות מ"מ לפמ"ש בכתובות (דף מ"ז) ד"ה שלא דהא דאמרינן שם במתה אשתו מן האירוסין שאינו גובה תוספות משום שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אף שנולד הדבר אח"כ שכתב לה וכן גבי נתן הכסף לאנשי משמרות דאמרינן (בב"ק ק"י) דאי כסף אינו מכפר חייבים להחזיר הכסף ליורשים משום דאדעתא דהכי לא יהיב להו אף שהדבר נולד אח"כ משום דבדבר שאינו תלוי אלא בדעת הנותן לחוד יש לנו ללכת אחר דעתו לחוד ומה שנולד אח"כ נמי מבטל המעשה וא"כ ה"נ אף שמה שהעלילו עליו שיקבל עליו אחריות היה אחר הזכיה מ"מ מתבטלת הזכיה משום דאדעתא דיעלילו עליו לקבל אחריות לא זכו כלל ובטלה זכייתן והיו רשאים להחזיר הפקדון א"כ הרי מוכח דטעות של שליח שהיה להשליח בדבר שנגע לעצמו נמי מבטלת השליחות: וכן מוכח מדברי הג"א שם בגיטין וז"ל השיב ר"ת לרבני מריגנשפורק על דבר לוי שהפקיד מנה אצל שמעון שלא בעדים וראובן ביקש מלוי לקבל לו מנה משמעון שנתחייב