עונג יום טוב תפו

פ"ש ומייתי חולין לעזרה דמה"ת אמרינן דטהור הי' בפסח ראשון ותי' דבמפקח את הגל כיון שאיתרע חזקתו שהוא ספק חי ספק מת אמרינן בי' כשעת מציאותן אף לקולא מה"ת ולא מוקמינן לי' כלל ומייתי פ"ש: ולכאורה קשה ממשנה (דפ"ו דטהרות) דתנן התם המסוכן ברה"י והוציאו לרה"ר והחזירוהו לרה"י כשהוא ברה"י ספיקו טמא כשהוא בר"ה ספיקו טהור והיינו משום דראוהו חי מקודם דמודים חכמים לר"מ דברה"ר טהור והא מסוכן דוודאי אתרע חזקתו כמו מפקח את הגל ואפ"ה לא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן למהוי טמא אף ברה"ר וכן בתוספתא הביאה הר"ש (בפ"ה דטהרות משנה ז') מעשה במסוכן אחד שהיו מוליכין אותו מגדפר לחמתא והיו הכתות מתחלפין עליו ובאחרונה נמצא מת ובא מעשה לפני חכמים ולא טמאו אלא כת אחרונה בלבד הרי דאף דאתרע חזקתו אפ"ה לא אמרינן כשעת מציאותן לטמא אף ברה"ר: מיהו אפשר לומר דהתם לא הוי מקום מציאותן ולהכי הוי ספיקא וטהור ברה"ר אבל במפקח את הגל דאתרע חזקתו ונמצא במקום שנפל עליו את הגל דהוי מקום מציאותו טמא וודאי ומביא פ"ש מיהו נ"ל דאין אנו צריכין לזה דאפילו אם נימא דגם במסוכן שנמצא מת הוי למפרע רק ספק אפילו במקום מציאותן לענין חולין מ"מ א"ש הא דתנן הכא גבי מפקח את הגל דמביא פ"ש מפני שהוא טמא מתחילתו ולא חיישינן דלמא חי הי' אז בשעת שחיטה ומביא חולין לעזרה דהא גבי מקוה שנמדד ונמצא חסר מטמאינן כל הטהרות שנעשה על גבה אע"ג דאיכא למימר אוקי מקוה אחזקת שלימה משום דכיון דנמצא חסר וריעותא לפנינו ולגברא יש חזקת טומאה טמא אף ברה"ר ומקרי תרתי לריעותא כדאמרינן (בריש נדה ובקדושין) א"כ הכא במפקח את הגל הא מעיקרא כששוחטין עליו שוחטין בתורת ספק דאין אנו יכולין לדון עליו חזקת חיים ולהחזיקו בחזקת חיים דהא תנן (בפט"ז דאהלות משנה ד') המפקח את הגל אינו אוכל בדמעו היינו תרומה ופי' שם הר"ש שמפקח הגל ספק שמא ימצא שם חי או מת הרי דמחזקינן לי' בספק חי ספק מת ואסור לאכול בתרומה א"כ ה"נ וודאי דבשעה ששוחטין עליו מסופק לן אם חי הוא או מת שוחטין רק מספק דאם חי הוא שוחטין על המפקח ואם מת הוא והמפקח טמא אין השחיטה עולה על המפקח ואפ"ה הפסח כשר דקיי"ל לטמאין ולטהורין כשר ודומה כמו שלא חשב על הטמא כלל כמ"ש הרמז"ל (בהלכות ק"פ פ"ב) וכן הזריקה הוא בספק שאם המפקח טהור עלה עליו הזריקה ואם לאו דומה כמי שלא חישב עליו כלל] וכיון שבתחילה שוחטין עליו בתורת ספק כשמוציאין אותו אח"כ מת ומסופק לן אם בשעת שחיטה וזריקה הי' חי והמפקח טהור או לא הרי איכא חזקת חיוב מצות פסח על האדם דמוקמינן לי' על חזקת חיוב שעדיין לא הביא פסחו ולא יצא י"ח דפסח ראשון ופ"ש חד חיובא הוא דשני תשלומין דראשון הוא ונמשך החיוב על מי שלא הביא פ"ר עד שיביא פ"ש ומחצות דערב הפסח חל עליו חיובא דפסח כדאמרינן בזבחים (דף ק') כאן קודם חצות כאן לאחר חצות וכיון דחזקת חיים אתרעי שהרי מת לפנינו ויש ג"כ חזקת חיוב המחייבת אותו בפסח הוי תרתי לריעותא וחייב בפ"ש מה"ת אע"ג דבכל דוכתא אם נמצא מת הוי ספיקא גבי חולין מ"מ הכא הוי וודאי מת מתחילתו משום דהוי תרתי לריעותא חזקת חיוב במצות פסח והרי מת לפנינו וכן כתב הרמב"ן ז"ל בחי' לקידושין (דף ס"ו) בסוגיא דבן גרושה דכל המחוייב קרבן יש עליו חזקת חיוב עד שיוודע שהוקרב קרבנו בהכשר ושפיר תני במתניתין חוץ ממפקח הגל מפני שהוא טמא מתחילתו ומביא פ"ש ואין כאן חשש חולין בעזרה דתרתי לריעותא הוי וודאי ולא ספק ולא מיבעיא לשיטת הרמב"ם (בפ"ו מהלכות ק"פ הלכה יו"ד) דמפרש הא דקתני במתניתין וכולן אם נמצא בהם פסול אין חייבין בפ"ש חוץ ממפקח את הגל דקאי אאם שחטו עליו בפ"ט דוודאי א"ש דכיון ששחטו עליו בפ"ע ונמצא מת אם הי' מת בשעת שחיטה וזריקה הפסח פסול א"כ אם אנו מסופקין אם הי' חי או מת יש להאי פסח חזקת איסור כמ"ש במק"א דכל קרבן כ"ז שלא נזרק עליו הדם בהיתר בחזקת איסור קאי וכ"ש הכא שבתחילה בשעה ששחטו עליו הי' ספק אם הבעלים טהורים או לא וכיון דאיכא חזקת איסור והרי מת לפנינו הוי תרתי לריעותא אלא אפילו לפי מה דמשמע פשטא דמתניתין דהא דקתני וכולן אין מביאין פ"ש חוץ ממפקח הגל קאי באם שחטו עליו עם אחרים ונמצא אח"כ פסול דבזה ליכא חזקת איסור של הקרבן דהא הקרבן כשר ממ"נ דאם הוא טמא עולה השחיטה על שאר בני החבורה וכמי שלא חישב על המפקח כלל מ"מ יש כאן חזקת חיוב של מצות פסח ובהדי ריעותא דהרי מת לפנינו הוי וודאי טמא ושוחטין עליו פ"ש ומיושב קושית המפרשים על התוס' דאף דהא דכל הטומאות כשעת מציאותן הוא רק לתרומה וקדשים אבל בחולין לא מ"מ הכא הוי וודאי משום דהוי תרתי לריעותא כמו דאמרינן גבי מקוה שנמצא חסר דאף ברה"ר טמא: וכיון שבארנו דהתם דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן הוא משום דהוי תרתי לריעותא מחזקינן לי' למפרע למת אף בראוהו חי מבערב וגם דשם לא נשחט הפסח עליו בתורת וודאי אלא בתורת ספק א"כ וודאי דאפשר לומר דהיכא דהחזקנו אותו בחזקת חיים ונתנו לה הגט בחזקת שהבעל חי אף שנודע לנו אח"כ שמת ולא נודע אימת הגט כשר ולא מבטלינן חזקה שהחזקנו כדעת הנוב"י ואף שלכאורה הכא איכא למימר דאיכא נמי חזקה שהיא מותרת ליבם ולא נתגרשה מבעלה כדאמרינן ביבמות (דף ל"א) גבי וכולן שהי' להן ספק גירושין עי"ש, מ"מ הא לאו מילתא היא דהא עיקר מילתא דהשמיענו משנתינו דאמרינן בשולח גט ממדה"י נותנו לה בחזקת שהוא קיים הוא רק לענין שלא תהא זקוקה ליבם דלענין איסור א"א אין נ"מ דמותרת ממ"נ בין אם הוא מת או קיים: סימן קסה יש להסתפק בשליח הגט שהיה מוטעה באיזה דבר הברור לנו שאם לא היה מטעה אותו לא היה נעשה שליח מרצונו, אם הטעות מבטל את השליחות: נראה דאין טעות מבטל את השליחות כיון דעיקר לכאורה הגירושין לאו בדידיה תליא אלא בבעל וברצון הבעל לא היה שום טעות לא איכפת לן בטעותא דשליח ויש להביא ראיה לזה מהא דתנן בב"ק (דף ע"ט) נתנו לבכורות בנו או לבע"ח לשומר חנם לשואל וכו' והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור. הגביהו או שהוציאו מרשות בעלים ומת חייב ופירשו רש"י ותוספות ז"ל דהאי הגביהו או שהוציאו ומת חייב דקתני משום דמתחייב הגנב במשיכת השומר ושלוחו של אדם כמותו והקשו בתוס' אמאי מחייב הגנב במשיכת השומר האי אין שליח לדבר עבירה ותירצו דמירי שהשומר לא ידע דאתי לידו באיסורא אלא שהיה סבור שהוא של הגנב והיכא דהשליח שוגג לא אמרינן אין שליח לדבר עבירה עי"ש וא"כ קשה עדיין איך נתחייב הגנב במשיכת השומר מטעם שליחות נימא דטעותא של שליח מבטל השליחות דודאי אלו הוי ידע שהוא גנוב לא היה מתרצה להיות שליח בדבר זה ובפרט בשומר חנם דלא מטי שום הנאה לידיה וכדאמרינן בקידושין (דף נ"ג) גבי קדשה במעשר שני דאינה מקודשת דלא ניחא לה שיתחלל הקדש על ידה ובב"מ (דף צ"ח) גבי בעל בנכסי אשתו דאמרינן התירא ניחא ליה דליקני איסורא לא ניחא ליה דליקני עיי"ש אפי' היכא דמטי הנאה לידיה כ"ש בש"ח דלא מטי הנאה לידיה דבעינן למימר באיסורא לא