עונג יום טוב תפה

בא' בלילה וא"י אם חי אם מת מטמאין חכמים משום דכל הטומאות כשעת מציאותן ולא שייך לאוקמי אחזקת חיים כיון שמת לפנינו וגם בשעה שנגע לא היינו יכולים להחזיקו לטהור מחמת חזקת חיים דכיון שאינו רואה מי הוא ונוגע באישון לילה בא' לא שייך חזקת חיים דאטו ליכא מתים בעולם. ושמא זה שנוגע בו הוא מת ואפשר דלמחר יכיר בו שהי' מת בשעת נגיעה שיראה שניכר עליו שמת מכמה ימים וא"כ אין שייך לטהרו משום חזקת חיים וכיון דבשעת נגיעה א"א לטהר מחמת חזקת חיים אף למחר שרואה שיש להסתפק עליו שאחר נגיעתו מת נמי לא מהני חזקת חיים כיון שהרי מת הוא לפנינו ובשעה שנולד הספק לא הי' אפשר להחזיק עצמו לטהור שמא יכיר למחר שבשעת נגיעה כבר מת הי' אבל בראהו חי מבערב ואח"כ בלילה נגע בו תיכף כשנגע בו כיון שהי' חי מבערב אמרינן גם עכשיו חי הוא להכי אף למחר שנמצא מת אמרינן השתא הוא דמת ועד עכשיו חי הי' כמו שהעמדנו אותו על חזקתו בשעת נגיעה אין אנו סותרין דינו ואף דבראוהו חי מבערב שמודים חכמים לר"מ שהוא טהור הוא רק ברה"ר אבל ברה"י טמא כמ"ש התוס' בנדה (דף ד') ד"ה כי פליגי דבהדיא איתא בתוספתא אם ראוהו חי מבערב טהור שספק טומאה ברה"ר טהור הרי דברה"י טמא אף שראוהו חי מבערב והעמדנו אותו על חזקתו בשעת נגיעה התם משום דברה"י לא מהני חזקה גבי טומאה כדילפינן מסוטה אבל גבי איסור דמהני חזקה שפיר מעמידין אותו על חזקתו אף שמת לפנינו: ואין להקשות לפי דברינו דהטעם בהא דאם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו דאמרינן אם ספק מיתה קודמת או גט קודם דהוי מגורשת ואינה מגורשת ואין מעמידין אחזקת חי הוא משום שלא דנו עפ"י חזקה זו א"כ נימא כל הטומאות כשעת מציאותן ומדהשתא מת גם בשעת נתינת הגט מת הי' דכיון דחזקת חי לא מהני הכא בעינן למיזל בתר שעת מציאותן והויא אינה מגורשת וודאי דז"א דהא אמרינן בנדה שם דשעת מציאותן לקולא לא אמרינן אלא במקום מציאותן אבל שלא במקום מציאותן לא אזלינן בתר שעת מציאותן לקולא עיי"ש והכא לא שייך מקום מציאותן דאטו האדם על מקום אחד הוא עומד ובט"ז ביו"ד (סי' שצ"ז) כ' דהך חזקה דחזקת חיים לא מהני כלל כשנמצא מת אף דבכל חזקות שבתורה מוקמינן אחזקה אף אחר שנמצא ריעותא מ"מ חזקת חיים גרע משארי חזקות הואיל וסוף אדם למות להכי לא מוקמינן אחזקת חי היכא שנמצא מת לפנינו ומטעם זה פסק בא' שהגידו לו שמת קרובו ולא נודע אם הוא תוך למ"ד אם לאחר למ"ד דאינו חייב להתאבל ודלא כמהר"מ מינץ שפסק דחייב להתאבל מטעם דמוקמינן לי' בחזקת חיים והשתא בתוך למ"ד הוא דמת אלא אמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן עיי"ש בדבריו ז"ל: והנה בזה שלא נולד הספק על זמן מיתתו עד שכבר מת וודאי הדין עם הט"ז דלא מהני חזקת חיים כלל וכמו שבארנו לעיל מהא דאם לא באתי עד יב"ח כתבו ותנו גט לאשתי דלא מהני חזקת חיים אחר שנודע לנו שמת אלא אם היינו דנין עפ"י החזקה: וראיתי להגאון בעל שב שמעתתא שהקשה על דברי הט"ז דכיון דאין מעמידין על חזקת חי כשמת עכשיו א"כ בההוא דאם לא באתי נימא כל הטומאות כשעת מציאותן ותהי' אינה מגורשת בוודאי כמו שמביא הט"ז מהא דמפקח את הגל דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן אף לקולא הוא. ולפמ"ש א"ש דהא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן הוא רק במקום מציאותן כמו במפקח הגל אבל אדם בריא שהולך אנה ואנה ומת ולא נודע זמן מיתתו אין כאן מקום מציאותן והוי ספק השקול כדאמרינן בנדה פ"ק (דף ד') ולהכי בההוא דאם לא באתי הוי מגורשת ואינה מגורשת וגבי אבילות דהוי ספק השקול תלינן לקולא כדקיי"ל להקל באבילות וכן בסוגיא דיבמות (פ"ח) דמייתי ברייתא מניין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו ומוקי לה בתרי ותרי ששנים אמרו מת וניסת ואח"כ באו שנים אחרים ואמרו חי הי' אלא שמת עכשיו שאסורה משום איסור כהונה אף שניסת לאחד מעידי' וקאמרי ברי לי התם נמי חזקת חי ליכא כיון שנולד הספק על זמן מיתתו כשבא כת השני' ואמרו עכשיו מת וגם כשעת מציאותן ליכא למימר להחזיקו שמת מקודם ותהא מותרת להאי כהן משום דשם נמי ליכא מקום מציאותן והוי ספק השקול וקמ"ל דלא מהני ברי לי דידהו: אולם הראי' שהביא הט"ז ז"ל ממשנה דפסחים (דף צ"א) דתנן התם האונן והמפקח הגל והחבוש בבית האסורים שוחטין עליהן עם אחרים וכולן שנמצא בהם פסול א"צ להביא פ"ש חוץ ממפקח את הגל מפני שהוא טמא מתחילתו ופרש"י ז"ל מפקח הגל וא"י אם ימצא חי או מת להכי מביא פ"ש דמחזיקין אותו וודאי מת מתחילתו והתוס' שם הקשו אהא דאמרינן במפקח את הגל שהוא טמא מתחילתו נימא השתא הוא דמת ותירצו כיון דנמצא מת אמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן ומזה למד הט"ז דחזקת חיים לא מהני כשמת לפנינו ואמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן ומראי' זה משמע בהדיא דאפילו אם בשעה שנולד הספק העמדנו אותו על חזקתו מ"מ כשנודע לנו אח"כ שמת ואינו ידוע אימת אמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן ומקמי הכי מת דהא גבי מפקח את הגל שחטו עליו ואז כבר הי' ספק חי ספק מת והעמדנו אותו בחזקת חיים ואפ"ה כשנמצא אח"כ מת חייב בפ"ש ואינו יוצא בראשון ואמרינן מקמי הכי מת ובוודאי דמתניתין דפסחים דמפקח את הגל שוחטין עליו מיירי בכל גווני אפילו בראוהו חי קודם שנפל עליו הגל דסתמא קתני ועוד דלא מפליג בגמרא בין ראוהו חי קודם שנפל עליו הגל או לא כדקמפליג התם בין גל ארוך לגל עגול ע"כ דאפילו ראוהו חי מקודם ונמצא אח"כ שוחטין עליו פ"ש ולפי מה שבארנו לעיל בראוהו חי מבערב שבשעת נגיעה העמדנו אותו על חזקת חי מודים חכמים דטהור ולא אמרינן כשעת מציאותן ואף דדוקא ברה"ר טהור אבל לא ברה"י היינו משום דגבי טומאה לא מהני חזקה אבל גבי איסור דמהני חזקה מהני החזקה אף שנמצא אח"כ מת ואף גבי טומאה לדעת התוס' בנדה ובעירובין הוא טמא רק לתרומה וקדשים אבל לא בחולין ובחולין מהני חזקת חי א"כ קשה אמאי אמרינן שהוא טמא מתחילתו ומביא פ"ש ואם חי הי' הרי הוי חולין בעזרה: וראיתי להגאון בעל נוב"י ז"ל במה"ק (תק"ע) שהקשה כן כיון דדעת התוס' דהא דאמרינן כל הטומאות כשעת מציאותן הוא לתרומה וקדשים א"כ הוא רק חומרא דרבנן אבל מה"ת מוקמינן לי' בחזקת חיים א"כ איך מביא