עונג יום טוב תפא

והנה לפי דברי הרמב"ם ז"ל הי' נראה בנ"ד שפוסלה מן הכהונה דהא נתן לה בתורת כריתות ומה שהיא לא ידעה וסברה שנותן לה מכתב לאבי' לא גרע מנתן לה ולא אמר לה כלום דפסול ופוסל לכהונה אולם נראה לי דמ"ש הרמב"ם ז"ל דבלא אמר לה כלום הוי רק גט פסול מיירי שהיא ידעה שהוא גט רק שהוא לא אמר לה כלום אבל אם היא לא ידעה כלל שהוא גט וכשנתוודע לה שהוא גט כבר לא הי' הגט בידה כעובדא דידן דכשנתנה לאבי' כסבורה שהוא איגרת שלומים מודה הרמב"ם ז"ל שהגט בטל דלכאורה מוכח כן מדבריו שהרי כתב שם (בפ"א) עשרה תנאים בגט והתנאי הא' שיגרשה מרצונו ובתנאי הט' כתב שיתן לה בתורת כריתות ומפרש אח"כ הך תנאי שיתן לה בתורת כריתות שלא יתן לה בתורת שט"ח או מזוזה ואם נאמר דכוונתו רק שהוא יתן בתורת כריתות אבל בקבלתה לא איכפת לן שאף אם היא סבורה שהוא שט"ח נמי מהני ולא בא לאפוקי אלא אם הוא נותן בתורת שט"ח או מזוזה א"כ היינו התנאי הראשון שיגרשנה מרצונו דכיון דנותן לה בתורת שט"ח או מזוזה הרי אינו רוצה לגרשה רק נתן בתורת שט"ח ואפילו אם נפרש התנאי הראשון שיגרשנה מרצונו שלא יהיה הגירושין מחמת אונס מ"מ ממילא ידעינן דכיון דלא מהני אם גרשה באונס משום דבעינן רצון ואם נתן בתורת שט"ח או מזוזה הרי לא רצה לגרשה כלל. ומה חידש לנו הרמב"ם ז"ל בתנאי הט' מיהו זה היה אפשר ליישב דהתנאי הא' שיגרשנה מרצונו והתנאי הט' הוא דאפילו אם רוצה לגרש רק שאומר שנותן בתורת שט"ח או מזוזה לא מהני ולא בא למעט שיפסל הגט אם אינו אומר כלום בשעת נתינה דבאינו אומר כלום הגט כשר מה"ת לדעת הרמב"ם ז"ל רק בא למעט שאם אומר בשעת מעשה שנותן בתורת שט"ח אינו גט דאף דאם אינו אומר כלום נמי כשר מן התורה מ"מ אם אומר שנותן בתורת שט"ח אינו גט ואשכחן כה"ג גבי קדשים (בפ"ק דזבחים) דדרשינן מקראי דבעינן לשמה דכתיב ואם זבח שלמים קרבנו אפ"ה אמרינן שם דסתמא נמי כשר בקדשים וקרא לא ממעט אלא אם שחט בהדיא שלא לשמה. וה"נ דרשינן ספר כריתות שלא יתן בתורת שט"ח או מזוזה אבל אם לא אמר כלום כשר מן התורה דכיון דכתב גט ויהיב לה מסתמא לשם כריתות יהיב לה אע"ג דלא אמר מידי לא לה ולא לעדים ואף שהיא לא ידעה שזה גט נמי מהני דתורת כריתות שכתב הרמב"ם ז"ל אבעל קאי אבל בדידה לא איכפת לן אם לא ידעה שהוא גט ולהכי כתב דבנתן לה ולא אמר כלום כשר מה"ת: מיהו א"א לאמר כן שהרי הרמז"ל כתב שם ומנין שאינו נותנו לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה אבל אם נתן לה בתורת שט"ח או מזוזה או שנתן בידה וישינה ניעורה והרי גיטה הוא בידה אינו גט ואם אמר לה אח"כ הז"ג כשר עכ"ל הרי שכ' בהדיא דטעמא דישינה הוא מפני שלא נתן לה בתורת כריתות ולא כמו שפירש הרשב"א ז"ל והר"ן ז"ל שהטעם בישינה שאין יד ואין משתמר לדעתה, אלא משום דבעינן בתורת כריתות ונתן בידה והא התם בישינה הוא נתן לה בתורת כריתות רק שהיא היתה ישינה והיא לא ידעה שנותן לה גט הרי חזינן דהתנאי דתורת כריתות אתרווייהו קאי דגם היא צריכה שתדע שנתן לה גט בתורת כריתות ואם לאו אינו גט ומה שמהני אם אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ע"כ דגם הרמב"ם ז"ל סובר בזה כדעת התוס' דהעדים יאמרו לה אח"כ כ"ז שהגט בידה ולא הזכיר דבר זה כיון שרבא לא הזכירו דבעינן שיאמרו לה העדים להכי לא הזכיר גם הרמב"ם ז"ל ומתקיים גבי דידה הא דדרשינן ספר כריתות ונתן בידה במה שיתוודע לה אח"כ כ"ז שהוא בידה: ולפי זה ע"כ דמש"כ הרמב"ם ז"ל דאם נתן לה הגט בשתיקה הוי רק גט פסול אבל מן התורה כשר מיירי שגם היא ידעה שהוא גט רק שנתן בשתיקה אבל בלא ידעה עד אחר שיצא מתחת ידה לא הוי גט כלל [ולפ"ז בישינה מהני אם אמר מעיקרא לעדים ראו שאני נותן לה גט כמו דמהני בכנסי שט"ח דחד טעמא לתרווייהו לשיטת הרמב"ם ז"ל משום דבעינן שיתן בתורת כריתות וכי היכי דמהני גבי כנסי שט"ח אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן ה"נ מהני גבי ישינה דלא כמש"כ הרשב"א ז"ל דבישינה לא מהני ומה שלא הזכיר הרמז"ל דמהני גבי ישינה אמר לעדים ראו גט זה כו' הוא משום דאין דרכו להזכיר דין שאינו מוזכר בגמרא]: וא"ש בזה דעת הרמ"א (בסימן קל"ו) שכתב וצריך שתדע שהוא גט אף שהוא קאי על דברי המחבר שהם כדברי הרמב"ם ז"ל דהטעם הוא משום דבעינן תורת כריתות ואפ"ה בעינן שגם היא תדע שזה גט וכפי מה שהוכחנו מדברי הרמב"ם ז"ל דבישינה אינו גט אעפ"י שהוא נתן בודאי בתורת גט משום דבעינן שגם היא תדע שזה גט. וזה שלא כדברי הב"ש שכתב דלהר"מ א"צ שתדע ואפילו אם לא אמרו לה העדים נמי כשר ותמה בזה על הרמ"א ז"ל ולפמ"ש דברי הרמ"א נכונים: ומעתה יצא לנו היתר האשה הזאת לדעת הבעה"מ והרמב"ן ז"ל והתוס' משום דכל שלא אמר דברים של שילוח אינו גט וכאן אף שאמר נא דיר אגט מ"מ היא היתה סבורה שהוא דרך שחוק עד שיצא הגט מת"י ולהרמב"ם ז"ל כבר בארנו דכל שלא נתן לה בתורת כריתות שהיא לא ידעה שהוא גט אינו גט כלל: ועוד יש לנו עמוד גדול בנ"ד דאנן קיי"ל כר"א דאמר ע"מ כרתי ונודע דדעת התוס' והרא"ש והטור דע"ח בלא ע"מ לא מהני כלל לר"א כמבואר כ"ז בתוס' גיטין (דף ד') ובר"ן ז"ל (פ' המגרש) וא"כ נהי דתנן גיטין (דף פ"ו) כתוב בכת"י כשר מן התורה משום דכת"י כע"ח דמי מ"מ לר"א כיון דלא הוי ע"מ הגט פסול מן התורה ועיין ברשב"א ז"ל בחי' למגילה בהא דאמרינן שם (דף ט"ו) גבי אסתר שאמרה כאשר אבדתי מבית אבא אבדתי ממך שהקשו התוס' דהי' לו לגרשה ותירצו שהי' מתיירא פן יודע הדבר וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל דהי' לו לגרשה בכת"י משמע בהדיא דכת"י כשר אף בלא ע"מ התם נמי קאי לדברי הרי"ף וסייעתו דסובר דע"ח כשרים בלא ע"מ אבל בחידושיו לגיטין הסכים לדעת דבלא ע"מ הגט בטל והב"ש כתב (בסימן קל"ג) דלדעת התוס' הגט בטל בלא ע"מ רק שפוסל לכהונה דאתי לאיחלופי בגט כשר ולא ידעתי מניין לו זה דמדברי התוס' והרא"ש והטור (בסימן קל"ג) משמע דלא הוי גט כלל ואינו פוסל מכהונה: והרמב"ם שכתב דיש מן הגאונים ז"ל שכתבו שבלא ע"מ הגט פסול קאי בשיטת הרי"ף דע"ח כרתי ובלא ע"מ נמי מהני וסברי הגאונים דאפ"ה הגט פסול אבל לדעת התוס' ודאי דבלא ע"מ אינו גט כלל ואינו פוסל מכהונה וברמז"ל (פ"ו מה"ג) משמע דליכא פסול כהונה אלא בגיטין הכשרין מן התורה ורבנן פסלו אותם להכי פוסלין מן הכהונה כיון שכשרים מה"ת אבל גט שפסול מן התורה אינו פוסל מכהונה כלל חוץ מגט דהרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל אדם וכתב הה"מ דטעמו משום דפסק כמ"ד (בר"פ כל הגט) דכולן אין פוסלין מן הכהונה חוץ מן האחרון דפוסל מטעם ספיקא דברירה דהוי ספק תורה אבל שארי פסולי ודאי מן התורה גם מכהונה אין פוסלין וא"כ גט שניתן בלא ע"מ לדעת ר"ת וסייעתו ודאי דאינו פוסל. והראב"ד ז"ל שם השיג על הרמב"ם ז"ל וכתב וז"ל יש מקומות הרבה שאין מוכיח לפסולות ויאמרו דגרושה הותר לכהן עכ"ל ולפי דבריו אפשר דגט הניתן בלא ע"מ נמי פוסל אף לדעת ר"ת כדברי הב"ש: מ"מ נראה דאם נשאת לכהן דלא תצא כיון דמה"ת לא הוי גט ואינה גרושה ומשום פסול כהונה מדרבנן לא מפקינן לה מבעלה דומיא דג' גיטין פסולין דאם נשאת בהן לא תצא וכן פסק הרמב"ם ז"ל גבי עגונה כל היכא דאסורה מדרבנן אם נשאת לא תצא וכן במת הוולד בתוך ל' ועמדה ונתקדשה ג"כ לא תצא ובאשת כהן אינה חולצת ג"כ וה"נ באיסור גרושה