עונג יום טוב תפ

הכא דבקידושין אם לא אמר לי לא הוי ידים כלל ולכ"ע לא מהני דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו ובנדרים (דף ע"א) דמשמע דאם אמר ה"ז חטאת ה"ז אשם דלמ"ד הויין ידים מהני הוא דווקא במחויב חטאת דכיון דמחויב חטאת ואמר ה"ז חטאת הוי ידים שא"מ אבל אם אינו מחויב חטאת אפילו ידים שא"מ נמי לא הוי והכא אטו הוא מחויב לגרשה וא"כ מה שאמר נא דיר אגט לא הוי ידים כלל: ומצאתי בריטב"א ז"ל בגיטין שם שכתב וז"ל מיהו גילוי דעת בעינן אבל אם אמר לה סתם הילך זה אעפ"י שמצאתו וקראתו והוא גיטה אינה מגורשת עכ"ל הרי דדייק וכתב שאמר לה הילך זה משמע דאם אמר הילך גט מהני אעפ"י שלא אמר הילך גיטך כיון שהזכיר גט דאי לאו הכי הוי לי' למימר רבותא טפי שאמר הילך גט לא מהני ואף דבמתניתין קתני עד שיאמר הא גיטך דמשמע אם אמר הילך גט ולא אמר גיטך לא מהני איכא למימר דבמתניתן דמיירי דאמר לה מקודם כנסי שטח"ז להכי בעינן שיאמר הא גיטך דבלא"ה לא נתבטל מה שאמר מקודם כנסי שט"ח דאפ"ל דגט דעלמא קאמר דמתחילה קראהו שט"ח ועכשיו קורא אותו גט אבל אין כוונתו כדבריו לשלחה בגט וכמ"ש הרמב"ן ז"ל דבאמירתו כנסי שט"ח ביטל מה שהיו עסוקין בא"ע ולהכי לא מתקן עד שיאמר הא גיטך אבל היכא דלא אמר כנסי שטח"ז בהא גט לחוד סגי משום דאמרינן מסתמא גט דידה יהיב לה ולא גט אחר ואע"ג דאין עסוקין בא"ע כלל: ומצאתי בריטב"א ז"ל פ"ק דקדושין (דף ו') גבי הא דבעינן שיאמר הא"מ לי שכתב וז"ל מיהו כל היכא דבגיטא כתוב ודן די יהוי ליכי מינאי אע"ג דבשעת נתינה לא אמר לה ודן ולא מינאי אלא שאמר לה והרי את מגורשת או הרי את מותרת לכ"א לית לן בה כיון דכתיב ודן ומנאי דהוי בגט חשיב ידים מוכיחות ובהא מיהת מודינו לרבא אליבא דרבנן וה"ה במקדש בשטר וכתב בו הא"מ לי בשטר זה ונותן לה השטר ולא אמר לה אלא הרי את מקודשת הז"מ גמורה דידים מוכיחות נינהו ולא גרע ממדבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' ונתן לה ולא פירש דחשבינן לה ידים מוכיחות ומקודשת ולא בעינן דלימא לי אלא המקדש בכסף והיינו דלא מפרקינן אלא מימרא קמא דשמואל בקדושין אבל בבא דגירושין שבקינן לה דאע"ג דלא אמר בשעת נתינה הרי את מגורשת בשטר זה נמי מגורשת כיון שכתב בגט כדאמרן. הנה מבואר מדברי הריטב"א ז"ל דבאמירה דבעי למימר בשעת נתינה לא בעינן הוכחה כולי האי כמו דבעינן בכתיבה בגופו של גט ואם לא אמר לי נמי מהני ואם אמר הרי את מגורשת או הרי את מותרת נמי מהני מ"מ משמע מדבריו דהרי את מגורשת או ה"א מותרת בעינן אבל אם אמר הרי זה גט או הילך גט בזה לא כתב דמהני וא"כ בנ"ד שאמר רק נא דיר אגט נראה דלא הוי אמירה כלל: ועוד דהכא בלא"ה לא הוי אמירה לענין הא דבעינן ושלחה דהא הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין (שם ע"ח) כתב דגבי חרשת שהשיאה אביה שהעיד ר"י בן גודגודא דהוי גט מיירי שאמר מקודם לעדים ראו גט זה שאני נותן לה שהעדים יאמרו לה אח"כ ברמיזה שהיא מגורשת ולא תחזור אליו דאז הוי ושלחה ומשלחה ואינה חוזרת וכ"כ התוס' ביבמות (דף קי"ב) ד"ה העיד ע"ש דמשמע הכי מדבריהם ז"ל, הרי דאעפ"י שהוא אמר דברים של שילוח מ"מ כיון שלא שמעה מפני חרשותה לא מהני אלמא דבעינן שהיא תשמע מה שאומר ותבין שמשלחה ממנו וא"כ בנ"ד שהיא היתה סבורה שהוא משחק ומהתל בה כמו שעשה לפני חודש ימים שנתן לה מכתב ואמר לה שזה גט ובאמת הי' נייר ומכתב בעלמא וסבורה שגם עכשיו הוא כן ולא ידעה שהוא גט עד שהראית לאבי' ואמר לה שהוא גט ודאי דדמי כמו שלא אמר לה כלום ולא קרינן בי' ושלחה מביתו ומכ"ש דגם הלשון שאמר לה לא אמר שזה גיטה רק נא דיר אגט דלא מיקרי ושלחה כיון שהיא לא ידעה ומה שאמר לעדים לפני איזה ימים כיון שלא ראה הנתינה רק ע"א לא הוי ושלחה וכבר בארנו דלשיטת התוס' ובעה"מ והרמב"ן והרשב"א ז"ל בלא אמר לה כלום אינו גט כלל ואינו פוסל לכהונה: אולם שיטת הרמב"ם ז"ל (בפ"א מה"ג) דטעמא דמתניתין בכנסי שט"ח אינו גט הוא לאו משום דלא אמר לה דברי שילוחין אלא משום דבעינן שיתן לה בתורת כריתות דכתיב ספר כריתות ונתן ולא שיהי' בתורת שט"ח או מזוזה שכן כתב שם בהדיא וכן הביא הרשב"א ז"ל בחידושיו בשמו ולהכי אינו גט כלל דבלא אמר לה כלום ונתן הגט בשתיקה כתב (בפ"א ה' י"א) דהוי רק גט פסול וממילא דפוסל מכהונה ובכנסי שט"ח כתב דאינו גט משום דלא נתן לה בתורת כריתות וצ"ע לפ"ז הא דקתני במתניתין או שמצאתו מאחוריו דאינו גט דמוקמינן לה בגמרא כגון דערק לה חרציה והוי נתינה וע"כ דפסול הוא משום שלא אמר לה כלום ואמאי אמרינן דאינו גט הא בלא אמר לה כלום דעת הרמב"ם ז"ל דהוי רק גט פסול. וצ"ל דאף דערק לה חרצי' מיקרי ונתן בידה מחמת שהטה לה מתניו מ"מ לענין הא דבעינן נתינה בתורת כריתות לא מהני מה שסייע בקבלתה דכיון שהיא התחילה לתפוס הגט אף שהוא סייע לה לא מחזי כנותן לה בתורת כריתות ורק כיון שהוא רואה שהיא רוצה לקחתו הוא מסייע בקבלתה ולא מחזי לנותן לה גט בתורת כריתות דמסתמא לשם כריתות יהיב מדכתב גיטא ויהיב לה ולא מחסר אלא אמירה ובחסרון אמירה הוי רק פסול אבל היכא שהיא התחילה לקחת הגט מידו לא מינכר דלשם כריתות סייע בקבלתה ואינו גט כלל: ולכאורה קשה לדעת הרמב"ם ז"ל אמאי בנתן לה ולא אמר כלום הוי רק הגט פסול הא הרמב"ם ז"ל כתב (פ"ו מהלכ"ג) דכל מקום שאמרנו בחיבור זה שהגט פסול ה"ז פסול מדברי סופרים בלבד ונפסלה מן הכהונה מדברי תורה כו' ע"ש וא"כ גבי נתן בשתיקה ולא אמר כלום דכתב דהוי גט פסול הוא נמי משום דכשר מה"ת ופסול מדרבנן וע"ש בדברי הראב"ד ז"ל בפ"י ה"א] וא"כ קשה אמאי הגט כשר מה"ת בנתן בשתיקה הא בספרי דרשינן מקרא כמו שהביא הרמב"ן והר"ן ז"ל ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כנסי שט"ח זה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך: ונראה לי דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דדרשינן בספרי מקרא דבעינן שיאמר לה הא גיטך לא לענין אמירה ושילוחין בפיו דרשינן לה דהא דכנסי שט"ח דפסול הוא משום דכתיב ספר כריתות ונתן בידה כמו שכתב בפ"א אלא דיליף מהאי קרא דמהני מה שאמר לה אח"כ הא גיטך דלא נימא מסברא דכיון דאמר כנסי שט"ח וזה לא הוי נתינה משום דבעינן שיתן בתורת כריתות לא מהני נמי מה שיאמר לה אח"כ הא גיטך כיון דנתינה דמעיקרא לאו נתינה הוא כמו שסובר ר' שמעון בן אלעזר דבעינן שיטלנה הימנה ויחזור ויתננו לה וע"ז למד מקרא דאמירה דאחר נתינה כ"ז שהוא בידה נמי מהני וכמ"ש הר"ן ז"ל (בפ' הזורק) דאפילו נתן לה בתורת פיקדון נמי מהני אם אמר לה אח"כ הא גיטך] ויליף לה מדכתיב ונתן בידה והדר ושילחה דמשמע שאף שהשילוחין היו אחר שכבר הי' הגט בידה נמי מהני והכי אורחא דתלמודא למידרש תיבת ונתן שכבר נתן כמו דאמרינן בכתובות (דף מ"ב) לא זכתה תורה לאב אלא משעת נתינה היינו אחר שכבר נתן זכה האב] ולהכי מהני מה שאמר הז"ג אחר שכבר הוא בידה אף שהנתינה לאו כלום הוא שהרי נתן בתורת שט"ח או מזוזה. והשתא א"ש דסובר הרמז"ל דהא דבעינן שיאמר הא גיטך מה"ת היינו דווקא שנתן מעיקרא בתורת שט"ח דאז בעינן שיאמר אח"כ הא גיטך מה"ת למיחשב נתינה בתורת כריתות אבל היכא דנתן ולא אמר כלום מן התורה לא בעינן שיאמר דברי שילוחין ורק מדרבנן פסול ולהכי כתב דהוי רק גט פסול בלא אמר כלום: