עונג יום טוב תעט

סימן קסג שאלה כהן א' זה שמונה עשר שנה נשא אשה וילדה לו בנים ובנות ואשתקד חלתה ונטרפה דעתה ונתרפאה אך עדן יושבת שועממית מבלי דבר דבר ושלח אותה בעלה לבית אביה ונתן לה איזה נייר ואמר לה הילך גט ותיסע לבית אביה ובבואה לבית אביה ראו שנתן לה נייר חלק ולאחר עבור ירח ימים חזרה לבית בעלה והיתה עמו כדרך בנות ישראל וכראות הבעל שעדיין אין דעתה צלולה התחכם שנית ושלחה לבית אביה על ימים אחדים והוא גילה לפני שני עדים כי דעתו לתת בידה ספר כריתות אשר יכתוב בכת"י ואחר עבור ימים קם בבוקר וקרא לעדים ההם ואחד מהם החביא עצמו מבוא בדמים והשני נער וריק בא וראה והנה היא יושבת על העגלה לנסוע והבעל נתן בידה איזה נייר כרוך באגרת ואמר לה נא דיר אגט אונ פאר אהיים והיא קבלה ונסעה ואחד מהדרים שמה בכפר מושב הבעל עמד מרחוק ולא שמע הדבר זולת הבעל צעק אליו מרחוק בקול דע שאני נותן גט לאשתי ולא ראה מרחוק שום נתינה איזה דבר להאשה ובבואה לבית אביה סיפרה לו כי שנית צחק והיתל בה לתת לה איזה נייר כמעשהו הראשון ותוציאה מכיסה והנה הוא גט כתוב בכתב מושיטא קצתם אמרו שהוא כת"י הבעל וקצתם אינם מכירים כתב ההוא ואין עליו עדים ועתה הבעל מתחרט על מעשהו והיא בוכית על בעל נעוריה ונפשו בשאלתו אם רשאי לקיימה באשר הוא כהן: תשובה תנן במתניתין דגיטין (דף ע"ח) אמר לה כנסי שטח"ז או ששלפתו מאחוריו קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך נתן בידה והיא ישינה ניעורה קוראה והרי הוא גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך והקשו שם התוס' מהא דאמרינן בהנזקין מעדותו של ר"י בן גודגדא אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לאשתי וחזר ואמר לה כנסי שטח"ז מגורשת ותירצו דהתם נמי אח"כ יגידו לה העדים שהיא מגורשת אע"ג דהאשה מתגרשת בע"כ מ"מ צריך לאמר לה הא גיטיך והרי את מותרת לכל אדם שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרת דבעינן שיהא משלחה ואינה חוזרת עכ"ל התוס' והבעה"מ ז"ל כתב דעיקר טעם משנתינו משום שלא הוציא הגירושין בפיו ולהכי התם שאמר מעיקרא לעדים ראו גט זה שאני נותן לה מהני שהוציא הגירושין מפיו לפני העדים דבעינן שיוצא הבעל השילוחין מפיו לאחר כתיבת הגט בענין שיתבונן הדבר לעדים או לאשה ולשיטתם ז"ל קשה קושית הרשב"א ז"ל בחידושיו שם דא"כ דעיקר הפסול משום שלא הוציא הגירושין מפיו א"כ מאי איריא דאמר כנסי שטח"ז ואפילו לא אמר כלום נמי אינו גט: ונראה דמשום הך קושיא נאיד הרמב"ן ז"ל מפירושם. ופירש דמיירי בעסוקין באותו ענין דאי לאו דאמר כנסי שטח"ז הוי גט מעליא אבל כיון דאמר כנסי שטח"ז נתבטל מה שהיו עסוקין בא"ע ותניא בתוספתא ונתן בידה ושלחה מביתו מכאן אמרו כתב גט לאשתו ואמר לה כנסי שטח"ז כו' ושנו עוד בתוספתא הוליך אשתו ללבלר ונטל גט ונתן לה ולא אמר לה הא גיטך ר' יוסי אומר אם עסוקין בא"ע מגורשת ואם לאו אינה מגורשת וה"נ מיירי בעסוקין בא"ע רק כיון שאמר כנסי שטח"ז נתבטל מה באותו ענין וזה נמי על דרך הבעה"מ ז"ל דעיקר הטעם משום שלא אמר דברים של שילוח ואנן בעינן ושלחה מביתו שיאמר לה דברים שמשלחה וצ"ל לפ"ז במצאתו ושלפתו מאחוריו נמי נתבטל מה שעסוקין באותו ענין דעסוקין בא"ע לא מהני אלא כשהוא נותן לה דאז מצטרפין הנתינה למה שהיו עסוקין בא"ע אבל בשלפתו מאחוריו שתפסה בעצמה אף דלענין נתינה בידה מיקרי נתינה במה שערק לה חרצי' כדמוקי התם מ"מ לענין מה דבעינן שידבר מענין הגט או שיהיו עסוקין בא"ע אמרינן דכיון שהיא התחילה ליטול הגט לא מוכחא מילתא שמשלחה ע"ש במלחמות: ולדברי שניהם עיקר הפסול הוא משום דכתיב ושלחה מביתו דבעינן שיוציא ענין הגירושין מפיו לפני' או לפני העדים והנה מדקתני במתניתין אינו גט מבואר דכל שלא אמר לה או לעדים דברי שילוח לא הוי גט כלל ואינו פוסל מכהונה כלל דבהדיא אמרינן בגמרא (פ"ד) אמתניתין דהרי את מותרת לכל אדם חוץ מפלוני כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה מאן תנא א"ח רשב"א היא דאמר גבי כנסי שטח"ז עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה ומשני אפילו תימא רבי שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל לכהונה והיינו דבחוץ לפלוני בעי נתינה אחרת משום שקנאתו ליפסל לכהונה אבל בכנסי שטח"ז דלא נפסלה לכהונה סובר רבי דסגי באומר הא גיטיך הרי בהדיא דבכנסי שט"ח לא נפסלה לכהונה וכיון דלשיטת התוס' ובעה"מ והרמב"ן טעמא דכנסי שט"ח משום דליכא ושלחה שלא אמר לה כלום שמעינן דבלא אמר לה כלום אינו גט ולא מיפסלא לכהונה כלל: והרשב"א ז"ל בחידושיו פירש שם טעמא דכנסי שט"ח משום דביטולי בטליה לגט ודוקא היכא דאמר לעדים מעיקרא ראו גט זה שאני נותן לה לא אמרינן דבטליה משום דאם איתא דבטליה לעדים הוי אמר כדאמר בהניזקין אבל אי לא אמר לעדים מעיקרא אמרינן דבטל לגט מ"מ גם מדברי הרשב"א ז"ל אנו למדין דבלא אמר כלום הגט בטל ואינו פוסל מכהונה דהא הקשה מאי איריא כנסי שט"ח אפילו לא אמר כלום נמי והוצרך לתרץ דמיירי בעסוקין בא"ע ואם נימא דבלא אמר כלום הוי פסול ופוסל מכהונה א"כ לא מקשה מידי דלהכי קתני כנסי שטח"ז לאשמעינן דבכה"ג אינו גט ואינו פוסל מכהונה משום דבטלו לגט א"ו דגם הרשב"א ז"ל סובר דבלא אמר כלום נמי אינו גט ואינו פוסל כלל וכדברי הבעה"מ והרמב"ן ז"ל וטעמם ונימוקם לפי שיטתם דכיון דדרשינן מקרא דבעינן שיוציא הגירושין מפיו לאשה או לעדים כדדריש בספרי א"כ פשיטא דבלא אמר כלום אינו גט כלל ואינו פוסל מכהונה: והנה צריכים אנו לחקור בעובדא דידן אם אמירה כי האי הוי אמירה שאמר נא דיר אגט דלכאורה זה הוי ידים שאין מוכיחות דהא אפשר לאמר שנתן לה גט דעלמא כיון דלא אמר שזה גיטה וגם לא היו מדברים מענין גט כלל: א"כ אפשר שהי' בידו איזה גט דעלמא ונתן לה ולא כיון לגרשה כלל, וא"כ לא הוי אמירה כלל ובדיוקא קתני במתניתן עד שיאמר הא גיטך דאינו גט כלל עד שיאמר הא גיטך ולא סגי אם אמר הא גט והרמב"ן והרשב"א ז"ל והרבה מן הראשונים ז"ל פסקו כר' יהודה בגיטין (דף פ"ה) דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואם לא אמר ודן די יהוי ליכי מינאי אינו גט משום דאפשר לאמר דבדיבורא מגרש לה כמ"ש ההמ"ג (בפ"ד מהל"ג) ואפשר דאפילו לרבנן דסברי דהויין ידים מ"מ אפ"ל לענין ודן ומנאי הויין ידים שא"מ ידים דהכל יודעין דבדיבורא אין מגרשין ועוד מוכחא מילתא קצת כדאמר שם בש"ס (דף פ"ה) דמוכחא מילתא ופירש רש"י ז"ל מדכתב גיטא ויהב לה ע"כ בהאי גיטא מגרש לה וכן לענין מינאי אין אדם מגרש אשת חבירו אבל הכא לענין מה דבעינן ושלחה שיאמר לה לשון שילוחין ואמר לה נא דיר אגט אפ"ל דגט בעלמא מצא ונתן לה לצור עפ"י צלוחיתה ולא הוי ידים כלל ואפילו ידים שאין מוכיחות נמי לא הוי אלא דלא הוי ידים כלל וכדאמרינן בנזיר (דף ב') דבאמר אהא ונזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות אבל אין נזיר עובר לפניו אפילו ידים שא"מ נמי לא הוי וכ"כ התוס' בקידושין (דף ה') ד"ה