עונג יום טוב תעז

שם בחידושיו דאפילו שדיך לא מקרי שפחות אחד אישות]. וא"כ מדמקשה הש"ס לעולא ע"כ דעולא סובר דאפילו בנתרצה אחר שמיעה צריכה גט דאל"כ הוה מצי לאוקמי לדידי' דמשכחת לה דקדשה נפשה ונתרצה האב דהוי קדושין משעת שמיעה ומשום הכי קריא לה אלמנה ומדלא מוקי לה הש"ס בכה"ג ע"כ מוכח מזה דעולא סובר דאפילו אם נתרצה אינה צריכה גט ואפילו אם קדשה בכסף והכסף בעין נמי לא מהני שיחולו הקדושין דלא דמי למקדש לאחר ל' יום דהוי קדושין משום דהכא בשעת קדושין הא לאו בת קדושין היא: אמנם אפשר לומר דהש"ס דמוקי לה לרו"ש בקידשה נפשה היינו בקידשה נפשה ושתק דלרב ושמואל צריכה גט ומיאון וזה לא מקרי שפחות אחר אישות במה ששתק אבל לעולא אם נוקמי כשנתרצה בהדיא כששמע זה מיקרי שפיר שפחות אחר אישות כיון שנתרצה בהדיא: מיהו אכתי יש להביא ראי' מסוגיא זו דלעולא אפילו אם נתרצה האב בפירוש נמי לא מהני לדידי' דאין לומר דבאמת ריצוי האב מהני רק דעולא סובר דלא חיישינן שמא נתרצה דא"כ מאי מקשה הש"ס לעולא דהא אפשר לומר דגם לעולא מיירי שקידשה נפשה ואעפ"י דלעולא לא חיישינן שמא נתרצה האב, מ"מ כיון דמודה דאם נתרצה האב הוי קדושין ורק לחששא דשמא נתרצה לא חיישינן לדידי', א"כ הא איכא למימר דהא דלא חייש היינו דווקא לענין להנשא לעלמא ומשום דמוקמינן לה אחזקת פנוי' לענין איסור אשת איש אבל לענין כהונה לא מוקמינן אחזקה וכמ"ש התוס' בפ' אלמנה לכה"ג (דף ס"ח) שהוכיחו שם דלענין כהונה לא מוקמינן אחזקה ליוחסין עיי"ש [וכה"ג איתא (ביבמות פ"ח) וקדשתו דפנו וכו' איסור כהונה שאני עיי"ש לענין תרי ותרי וניסת לאחד מעידי'] ולהכי קריא לה אלמנה ואף אם נימא דהא דלא מוקמינן אחזקה ליוחסין הוא מדרבנן מ"מ מקריא אלמנה מדרבנן דומיא דחלוצה דקתני התם בברייתא דהוי ג"כ רק מדרבנן וע"כ דסובר הש"ס דלעולא לאו מטעם ספיקא וחזקה קאמר דא"צ גט אלא מטעם דסובר דאפילו אם נתרצה בהדיא לא מהני קדושין כלל וכדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל ושפיר פריך אלמנה קרית לה: ועוד נ"ל שדברי הרי"ף ז"ל מוכרחים בסברא דאם איתא דבנתרצה האב הוי קדושין לעולא, א"כ אמאי קאמר עולא סתמא אפילו מיאון אינה צריכה לישאול לו לאב ואם אמר שנתרצה וודאי צריכה גט דקיי"ל האב שאמר קדשתי את בתי נאמן אלא וודאי דלא מהני כלל ריצוי האב מיהו בזה רבו הפוסקים דלא כהרי"ף והרמב"ם ז"ל: אולם בנ"ד שידוע שמיחה האב וודאי דאינה צריכה גט. ואין לחוש ולאמר דהא דקיי"ל דאין חוששין שמא נתרצה האב היינו שאין האב לפנינו או שהוא לפנינו ושתק ואנו יודעים שלא הי' ריצוי בהדיא דאז אין חוששין שמא נתרצה ואפשר דאדרבה אמרינן מדשתק מירתח רתח דאי הוה מתרצה להקדושין הי' אומר שמתרצה אבל היכי שאנו מסופקים בהמעשה היכי הוה כמו בנ"ד שכבר עברו שנים רבים מזמן הקדושין ומידיעת האב חיישינן שמא אז נתרצה בשעת שמיעה ומרוב הימים נשכח, דזה אינו דהא דפסקינן דאין חוששין שמא נתרצה האב הוא מטעם שאין אנו חוששין לקדושין כל זמן שלא ידענו בבירור שנתרצה וכן כתב רש"י ז"ל שם גבי הא דאמר בפירוש אמר מר דלא סבר להא דרב ושמואל דלא חיישינן לא לריצוי ולא לשמא שוי' שליח כ"ז שלא שמענו בפירוש שנתרצה עיי"ש הרי דסבירא לן דמשום חששא בעלמא דריצוי אין חוששין לה להצריך גט וכ"כ הר"נ ז"ל שם בסוגיא דלכל הראשונים דסברי דבנתרצה בהדיא הוי קדושין רק שאין אנו חוששין שמא נתרצה האב לא קשה נמי אמאי לא חיישינן שמא נתרצה מעיקרא וכן גבי בן ניחוש שמא ארצויי ארצי קמי' אלא כיון דלא סבר להך דרב ושמואל והיינו דלא חיישינן לשמא נתרצה ה"נ לא חיישינן לשמא ארצויי ארצי קמי' ושויא שליח עיי"ש בר"נ ז"ל הרי דמספיקא אין לחוש לחשש קדושין בקטנה באיזה אופן שיהי' וה"נ אין אנו צריכים לחוש לשמא נתרצה האב וברוב הימים נשכח, וכש"כ כיון שאחיה זוכר שמיחה בפירוש וצווח על נשואיה: ומעתה כיון דלא חיישינן לשמא נתרצה האב נראה ממילא דאפילו אם נתגרשה מותרת לכהן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה' אישות) בהדיא וכן כתב הטור (בס' ל"ז) ותימא על הב"י ז"ל שלא הביא בשולחנו הטהור דברי הרמב"ם ז"ל בזה דאפילו אם נתגרשה מותרת לכהן: וראיתי למעכ"ת שחשש דאולי סובר הב"י ז"ל דמה שמתיר הרמב"ם ז"ל לכהן בנתגרשה אזיל לטעמי' דסובר דאפילו אם נתרצה האב לא הוי קדושין וכשיטת הרי"ף ז"ל ולהכי מותרת לכהן אבל לפמ"ש הב"י בשם י"א דבנתרצה האב חוששין לקדושין משעת שמיעה א"כ אף אם לא נתרצה ונתגרשה פסולה לכהונה משום שהרואה יאמר שנתרצה ונתגרשה וקאתי למשרי גרושה לכהן: ולענ"ד זה אינו דהא הר"נ ז"ל כתב שם בסוגיא לפרש דעת הרמב"ם ז"ל דדווקא נתרצה אחר שנתקדשה לא מהני הא נתרצה קודם שנתקדשה מהני ואפ"ה כתב הר"מ ז"ל דאם נתגרשה לא מיפסלא מכהונה ולא חייש לשמא יאמרו שנתרצה אב קודם הקדושין והוי גט מעליא ואסורה לכהונה. א"כ ה"ה להנך רבוותא דסברי דאם נתרצה אחר קדושין מהני דלא בעינן למיחש שמא יאמרו שנתרצה האב לקדושין: ונ"ל להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל דאפילו אם נתגרשה לא מיפסלא לכהונה מהא דפריך שם לעולא מברייתא דאין מוכרה לקרובים משום ר"א אמרו מוכרה לקרובים ושוין שמוכרה אלמנה לכה"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ה"ד אילימא דקידשה אבי' הא אין מוכר לשפחות אחר אישות אלא דקידשה נפשה וקרי לה אלמנה עי"ש בגמ' ואם נימא דאף לעולא דאין צריך גט ומיאון מ"מ אם נתגרשה פסולה לכהונה א"כ מאי פריך לעולא דהא וודאי דאם בנתגרשה פסולה לכהן הדיוט אף שא"צ גט מן הדין ה"נ במת הבעל קודם שמיחה בו האב אסורה לכה"ג דהכי אשכחן לענין איסור הקרובים דקיי"ל ביבמות (דף ק"ד) בקטנה שהשיאה אמה ואחי' דאם מיאנה מותרת בקרוביו ואם נתגרשה אסורה בקרוביו ופסלה מכהונה ואם מת קודם מיאון נמי אסורה בקרוביו כמ"ש ההמ"ג והביאו הב"ח והב"ש (בס' קנ"ה) דבמיתת הבעל אסורה לקרובים דדוקא היכי דאיכא יבם דקאי במקום בעל אז מהני מיאון אחר מיתה למישרי קרובים כדפריך ביבמות (דף ק"ז) ותמאן השתא עיי"ש בגמ' אבל היכי דליכא יבם לא מהני מיאון לאחר מיתה ואסורה לקרובים וכיון דאסורה בקרוביו אסורה נמי לכה"ג והכי מוכח ביבמות (דף נ"ט) דאמר רב נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה וכו' ופריך אי כר"א ת"ל דהויא זונה וכו' ומשני בממאנת ופירש רש"י ז"ל שמיאנה בבעל ולא הויא זונה ואמאי לא מוקי לה שמת הבעל אלא וודאי דאם מת הבעל פסולה לכה"ג משום אלמנה וא"כ מאי לעולא אי דקדשה נפשה אלמנה קרית לה הא כיון דמת הבעל היא אסורה לכה"ג משום איסור אלמנה כמו שאם הי' מגרשה היתה אסורה לכהן הדיוט משום איסור גרושה ה"נ ע"י מיתה נאסרה לכה"ג, אלא וודאי דסובר הש"ס דכיון דא"צ כלל מיאון מותרת לכהן הדיוט