עונג יום טוב תעה

לבטל אם ביטלו מבוטל כרשב"ג א"כ הלא טוב יותר שיתקנו חכמים שיכתבו העדים ביטולו כדי שיגיע הדבר לאזני השליח ולא יתן לה הגט ולא תנשא שלא יהא בני' ממזרים ובר מן דין הוא דעת ר"ת ז"ל דמפיהם ולא מפי כתבם לא שייך אלא באלו שאינו ראוי להגיד ומ"ש כבודו בשם תשובות הרמ"א דגם ר"ת לא אמר אלא כשנחקרה עדותן בב"ד, במחילה מכבודו לא עיין בתשובת הרמ"א שם שהוא כתב שם דלר"ת ז"ל אם חזרו בהן העדים אחר שכתבו עדותן טרם שהגיע דברים לב"ד מהני חזרתן דכתיבתן לא הוי כהגדה בב"ד עד שיגיעו דבריהם לב"ד ואז א"י לחזור וקודם שנחקרה עדותן היינו קודם שקראו הב"ד דבריהם יכולים לחזור עיי"ש בדבריו אבל ודאי תיכף שראו ב"ד דבריהם הוי ליה עדות מעליא וקשה להקל נגד דעת ר"ת ז"ל: ומש"כ שיש לסמוך אהני דסברי דלא מהני ביטול בגופו של גט, תמהני הא כתב הר"ן ז"ל בפרק השולח דסתם ביטול הגט היינו ביטול השליחות ולא מיקרי ביטול הגט אלא כשהגט ביד הבעל וביטלו דאז ידעינן שכוונתו הי' לבטל הגט או שאמר בפירוש לשליח גט ששלחתי לך בטל מלהיות גט אבל סתמא ביטול הגט היינו ביטול השליחות גם מ"ש כבודו שהשליח זכה הגט עבורה ג"כ אינו נכון דמה ענין גט מומר לכאן בגט מומר הוי זכות וכאן הדרינן לכללא שכללו חז"ל דגט אשה חוב הוא לה וכדאמר בירושלמי הביאו התוס' בגיטין (דף י"ב) דאפילו בצוחה להתגרש נמי לא מחזקינן לה לזכות: לכן לדעתי צריך כבודו להתאמץ בזה שתראה הכתב ביטול לפני כבודו ולחקור אחר חתימת העדים אם הם חתמו באמת בלי זיוף ואם תקשה ערפה לעמוד בעזותה שלא ליתן לכבודו או להרב המסדר את הכתב לחקור עליו מיראי הוראה אני בזה ואע"ג דאמרינן בכתובות (דף כ"ב) דאם אמרה עכשיו גרשה אינה נאמנת אע"ג דניסת לאחד מעדי' משום דאמרינן לה אם איתא דהכי הוא אחוי גיטך עיי"ש והכא נמי נימא אחוי ביטולך התם בחזקת א"א קיימא ולא תצא מחזקתה אבל הכא בעינן לאפוקי בסברא זו דאחוי ביטולך מחזקת א"א ואף אם כעת כבר נתגרשה מ"מ הא כבר קרא אבי המגרש את הערעור קודם גירושין שהיתה עדיין בחזקת א"א: ומ"ש כבודו בשם רב אחד שבנה היתירו כיון דנשבע שלא לבטל לא מהני ביטולו משום כל מילתא דא"ר לא תעביד אי עבד לא מהני, כבר כתבנו בתשובה אחרת דלא שייך לאמר בענין ביטול הגט כל מילתא דא"ר ל"ת ועוד הרי כאן התיר שבועתו ע"י שאלה גם זאת לפלא בעיני שראיתי בדברי הרב המתיר שכתב וז"ל כיון שהבעל הוא כהן ועכ"פ מידי ריח הגט לא יצא ע"כ לא הי' בביטולו אלא להוציא ממנה ממונא פשיטא שאין מועיל כל טענותיו ע"כ, וזה תימא גדולה אנה מצא שאם הבעל כהן וביטל הגט יש בזה משום ריח הגט דודאי אפילו ריח הגט אין כאן והרמב"ם ז"ל כללא כייל (בה' גירושין) דכ"מ שנאמר גבי גט פסול הוא רק מדרבנן וכ"מ שנאמר בטל פסול מה"ת ובמתניתין דר"פ השולח אמרו גבי ביטול הגט דבטל הוא וא"כ פשיטא דאפילו ריח הגט אין בו גם היכן מצינו לחלק גבי ביטול הגט בין אם מבטל מחמת שרוצה לקיימה או שרוצה להוציא ממנה ממון סוף סוף רוצה שיתבטל הגט אם לא תתן לו מה שרוצה לכן איני רואה היתר בזה ולא בעינא לאצטרופי בהדייהו: סימן קסב שאלה בכהן אחד שיש לו אשה ובנים ואירע הדבר שבא אחי האשה לביתם וסיפר להם שזה שנים רבות כשהיתה אחותו אשת הכהן קטנה כבת אחת עשרה שנה הלך אבי' מביתו ואמה השיאה לאיש אחד וכשבא אבי' לביתו צווח ע"ז ובאו לב"ד וסידרו להם ג"פ ונישאת אח"כ לאיש אחר ושהתה עמו איזו שנים ונתאלמנה ואח"כ נשאת לכהן זה שנשכח מהם ענין הגט לגמרי וילדה לו בן ובת ועתה באה השאלה אם מותרת לכהן זה או לא: תשובה בקדושין (דף מ"ד) אמרינן קטנה שנתקדשה שלא לדעת אבי' אמר שמואל צריכה גט וצריכה מיאון ומפרש התם טעמא צריכה גט שמא נתרצה האב וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב ויאמרו אין קדושין תופסין באחותה וכן אמר רב שם וקאמר ר"נ והוא ששידכו ועולא פליג התם ואמר דאפילו מיאון אינה צריכה עיי"ש כל הסוגיא: והנה רש"י ז"ל פירש דאם נתרצה האב כששמע מקודשת למפרע כמ"ש שם בד"ה והוא והסכים הר"נ ז"ל לזה. מיהו זה דוקא כשנתרצה כששמע או ששתק ולא מיחה אבל אם מיחה כששמע אין חוששין לקדושין וכן כתב הר"נ ז"ל בהדיא שם והביא ראיה מהא דאמרינן שם בנתקדשה לדעת אבי' ונשאת שלא מדעת אבי' דא"ר אוכלת בתרומה עד שיבא אבי' וימחה הרי דגם לרב דסובר דחוששין שמא נתרצה האב מודה במיחה בפירוש: וראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל ולדידי קשיא לי דא"א דמהני מחאה היכי מסתמי סתומי וחסרו עיקרו של דבר דהיינו שמע האב ושתק הו"ל לפרושי נתקדשה שלא לדעת אבי' ושמע האב ושתק ולבסוף צווח חוששין שמא נתרצה האב ובההיא מעשה דהיא אמרה לקרובאי מסתמא צווח מעיקרא הוה דאמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה וגו' ואם שתק הוי רגלים לדבר שהסכים ע"י אלא משמע דאפילו בצווח מעיקרא חוששין וטעמא דמילתא דכל מאן דמקדש קטנה שלא לדעת אבי' יודע שאינן קדושין אא"כ נתרצה האב וע"ד שיתפייס האב הוא מקדש והו"ל כמתנה ע"מ שירצה אביך ובמתנה בפירוש כך אעפ"י שצווח מעיקרא ואח"כ נתרצה מקודשת שהרי נתפייס דהא לא שירצה בשמיעה הראשונה קאמר אלא שיתרצה בקדושי' ויתפייס לבסוף ויאמר אין קאמר ואעפ"י שמת האב חוששין שמא נתרצה סמוך למותו דהכי איתא בתוספתא ע"מ שירצה פלוני אעפ"י שאמר איני רוצה מקודשת שמא נתרצה לאחר שעה ע"מ שירצה אבא אעפ"י שאמר אבא איני רוצה היא מקודשת שמא יתרצה האב לאחר שעה מת האב מקודשת שמא נתרצה סמוך למיתתו ומתניתין בפ' האומר ע"מ שירצה אבא רצה האב מקודשת וא"ל אינה מקודשת התם אינה מקודשת גמורה קאמר וכו' והא דא"ר לקמן בין היא בין אבי' יכולים לעכב לאמר דלא הוי קדושין וודאי אבל קדושי ספק הוי וההיא דרב אסי דאמר שמא יבוא אבי' וימחה ונמצאת זרה למפרע אעפ"י שאין כאן אלא אסורא דרבנן מ"מ אין מאכילין אותה על הספק שמא יתרצה האב לאחר מחאתו דלחומרא אמרו שמא יתרצה ולקולא לא אמרו וזו א"צ לפנים עכ"ל הרשב"א ז"ל הנה מבואר דעת הרשב"א ז"ל דאפילו אם מיחה נמי חוששין לקדושין שמא נתרצה אחר מחאתו: וראיתי לבעל שעה"מ ז"ל שהקשה עליו דאם איתא דריצוי אחר מחאה מהני א"כ מאי מהני שניתן לה גט שמא נתרצה בקדושין אחר הגט ולא יועיל הגט כלל דכיון שהקדושין חלין בשעת ריצוי האב לא מהני מה שמגרש קודם ריצוי האב דדמי למקדש על תנאי שיחול למפרע ונתן גט קודם חלות התנאי דלא מהני משום דקודם חלות התנאי הויא כאשה דעלמא ודמי לכותב גט לאשה לכשיכניסנה תתגרש דלא מהני וה"נ קודם ריצוי האב לא מהני הגט שעדיין לא חלו הקדושין: ולי נראה דלא דמי כלל דכיון דמדמינן לה למתנה ע"מ שירצה אבא א"כ פשיטא דהוי כוונתו שירצה כ"ז שלא תתגרש ממנו אבל ריצוי דאחר גרושין אין זה בכלל תנאי וכיון שנתגרשה