עונג יום טוב תעב

ובזה נ"ל ליישב ג"כ מה שהקשו התוס' על רש"י ז"ל (בדף ע"ג) דפירש דטעמא דר' יוסי דאמר במעת שאני בעולם דבעילתו ספק ומייתי אש"ת משום דכל שעתא מספקינן דשמא זו היא השעה הסמוכה למיתה ואע"ג דחיי טפי מ"מ א"ב ולא אמרינן הוברר הדבר שהי' זו השעה רחוקה ממיתה והקשו התוס' א"כ דטעמא דר"י משום דא"ב א"כ כמו שסובר גבי עירוב דלא הוי עירוב כלל ה"נ גבי גט בעינן למימר דלא הוי גט כלל למ"ד א"ב ע"ש ולענ"ד ל"ק כלל דהא התם נמי שתלה שיחול קודם מיתתו אין ספק בעיקר הגירושין דהא בודאי ימות רק שהספק באיזה שעה יחול משום שתלה חלות הגט בשעה שקודם מיתתו ולהכי הגט חל בודאי שבזה אין ספק ולא תליא בברירה ורק על השעות חל חשש הברירה לענין הבא עלי' שיהא באש"ת וה"נ גבי תרומה אשכחן גבי ב' לוגין שאני עתיד להפריש דלמ"ד א"ב פרש"י בשלהי מעילה ובכמה דוכתי דחולין ותרומה מעורבין זב"ז אבל מידי טבל כבר נפק לי' משום דקדושת תרומה חל במה שקרא שם בחביות זה והתנאי הוא רק על איזה שיפרוש לתרומה נמצא חולין ותרומה מעורבין ואזיל לשיטתו שם דפירש הא דקתני מיחל ושותה מיד היינו שמחלל המע"ש משום דכבר חל קדושת מע"ש בחביות אלא שמעורבין בחולין וכ"כ התוס' במנחות (דף ע"ח) בשוחט התודה על פ' חלות שאם אמר יקדשו מ' מתוך שמונים דקדשי ארבעים מתוך שמונים ופירשו התוס' בד"ה לקדשי דאע"ג דר"י סובר א"ב היינו כשמתברר לבסוף דלא כלום עבד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנייהו ע"ש והיינו דודאי קדשי ארבעים אלא שאין אנו יודעין מאן נינהו הארבעים ונחית קדושה על כל השמונים שיהא בהן ארבעים הקדושות ואינן מבוררות ול"א כיון דא"ב לא קדשי כלל כיון דלא הטיל תנאי שיהא אפשר שלא יקדשו כלל וה"נ כיון דהתנה מעכשיו אם מתי ובודאי ימות חל הגט בודאי אף למ"ד א"ב: מיהו אמילתא דשמואל קשיא דהוא סובר א"ב ותיקן בגיטא דשכ"מ אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט והתם ע"כ אם מתי מחולי זה קאמר וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו שם אמילתא דשמואל דהאי אם מתי מחולי זה קאמר דא"א לאמר דאם מתי סתם קאמר דא"כ איך קאמר אם לא מתי לא יהא גט וכי אפשר לאדם שלא ימות ודאי דכוונתו מחולי זה וא"כ קשה דודאי באם מתי מחולי זה שייך ברירה דהא אפשר שלא ימות מחולי זה ואמאי מהני האי גיטא לשמואל דסובר א"ב: ונ"ל דגם זה נכון דהא רש"י ז"ל סובר דהא דאמר ר"ה (בדף ע"ב) גיטו כמתנתו מה מתנה אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר ופרש"י ז"ל דקאי אכל שכ"מ שמגרש סתם אם עמד חוזר והתוס' הקשו דא"כ ל"ל לשמואל לתקן דלימא אם מתי ואם לא מתי הא בסתם נמי אם עמד חוזר ותירצו דשמואל סובר כרבה ורבא דסברי דאף דמן התורה אם עמד חוזר מ"מ מדרבנן הוי גט גזירה שמא יאמרו יש גט לאחר מיתה ותיקנו תנאי זה דכיון שיתנה בפירוש ידעו הכל שאין גט לאחר מיתה והאי דבטל הגט אם יעמוד הוא משום תנאו אבל מה"ת א"צ תנאי כלל והנה הא ודאי דמדין תורה שהגט בטל אם עמד משום אומדנא ליכא חשש ברירה דדוקא במתנה תנאי חיישינן לברירה אבל דבר שיכול להתבטל ע"י אומדנא דאדעתא דהכי לא עשה הדבר לא איכפת לן בחשש ברירה אם נתקיים הדבר והטעם דהא עיקר חשש ברירה הוא מחמת שכיון שהוא פוסח על שתי הסעיפים ומסתפק בדבר אם לקיים הגט או הקדושין או לא לא גמר ומגרש לע"ע אף שמתברר לבסוף כשמתקיים תנאו ומטעם זה מחלק הש"ס בין תולה בדעת עצמו דא"ב ובין תולה בדעת אחרים וכמו שפירש"י ז"ל שם בגיטין (דף כ"ה) ד"ה אמר דתולה בד"ע מיקרי יותר פוסח על שתי הסעיפים מתולה בדע"א ולהכי נמי בדבר שיכול להתבטל ע"י אומדנא לא איכפת לן בחשש ברירה משום דבשעה שגירש או שנתן לא עלה על דעתו שיתבטל הדבר וגמר וגירש ואם נתבטל אח"כ ע"י אומדנא בטל אבל אם לא נתבטל ע"י אומדנא ליכא ברירה שהרי על דעתו לא עלה האופן שיתבטל: ולפ"ז א"ש מה שהתקין שמואל בגיטא דשכ"מ ולא חייש לברירה דשמואל נמי סובר כרב הונא דגיטא כמתנתו דאם עמד חוזר מן התורה רק דחייש להא דרבא ורבה דגזרי שלא יאמרו יש גט לאחר מיתה להכי תיקן שיאמר אם מתי אם לא מתי דאז ידעו מה שנתבטל הגט הוא משום תנאו ולא משום דיש גט לאחר מיתה וכמ"ש התוס' בד"ה אמר דשמואל סובר כרבה ורבא להכי אין לחוש משום חשש ברירה כיון דבלאו תנאו איכא אומדנא להכי כיון דפסקינן כר"ה דגט שכ"מ אם עמד חוזר ואפילו אם אמר אם מתי אין בזה דין ברירה דהא מ"מ האומדנא שגירש רק מחשש מיתה במקומה ולא הי' פוסח על שתי הסעיפים ולרווחא דמילתא התנה שאם לא ימות לא יהא גט אבל קרוב הי' בלבו שימות ויהא גט להכי אין בזה חשש ברירה דכמו בשגירש סתם אין חשש ברירה אף שמתבטל מאליו אם לא ימות כן בהתנה אם מתי אין חשש ברירה משום דעיקר גירושין דידי' מחמת שהי' סבור שימות ורב משרשיא דמוכיח דר"י סובר י"ב מדמהני גט לכי מיית לא סבר להא דר"ה דגיטו כמתנתו וכרב זביד (בפ' איזה נשך) כמ"ש התוס' שם דפליג נמי אר"ה וסבר דבגט ליכא אומדנא דמגרש לה רק אם ימות ולא דמי למתנה דבמתנה א"א נותן מעותיו מתנה בכולה לאחר כשהוא בחיים אבל בגירושין אין כאן אומדנא דמוכח דאולי יש לו טעם אחר שרוצה לגרשה אלא שלא מלאו לבו לגרשה ועכשיו שצריך לגרשה מחשש מיתה גמר ומגרש שתהא מגורשת אף אם יחי' אח"כ ואף אם באמת אין בלבו לגרש זולת חשש מיתה מ"מ הוי דברים שבלב דאומדנא דמוכח לכן ליכא וכיון דאומדנא ליכא להכי אם מתנה אם מתי יש כאן חשש ברירה ככל התנאים שאינן בידו: לכן אנו דפסקינן כר"ה דיש אומדנא בגט שכ"מ ומה"ת אם עמד חוזר ורק מדרבנן גזרו שלא יחזור שמא יאמר שגט לאחר מיתה אבל באמת איכא אומדנא דאדעתא דחשש מיתה מגרש חל הגט אף למ"ד א"ב: אולם קשה לי לפ"מ שבארנו בדעת רש"י ז"ל דבבא דמה היא באותן הימים דמפרש הש"ס באומר מעת שאני בעולם לא מיירי באומר מחולי זה ולהכי לא שייך בזה ברירה דבאומר אם מתי סתם ולא אמר מחולי זה לא שייך ברירה והוצרך לפרש הא דמוכיח הש"ס דר"י סובר י"ב בתולה בדעת