עונג יום טוב תסח

ומי ששלח גט לאשתו ואח"כ ביטל השליחות בפני השליח לפי שאמרו לו שאביו צוה עליו שלא לגרש ואח"כ נודע שהיה שקר שלא צוה אביו מעולם אם יכול השליח למסור גט לאשתו: בזה יש לדון דלכאורה אם בשעת ביטול שמבטל הי' מחמת צווי אביו שאמרו לו ואח"כ נודע שזה שקר דהביטול בטל משום דהוי בטעות וכל דבר שבטעות חוזר בכל הענינים ובגיטין וקידושין ומ"ש ביטול מכל הני והנה במחילה אמרינן בב"מ (דף ס"ג) במוכר פירות דקל לחבירו דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה משום דמחילה בטעות הויא מחילה לשיטת רש"י שם והתוס' הקשו מהא דב"ב גבי ר"ע הוי שקיל בדקא בארעא דקאמר מחילה בטעות לא הויא מחילה ותירץ הש"מ שם דדוקא גבי עובדא דר"ע לא הוי מחילה שלא ידע כלל שחבירו שקל דלאו דיליה אבל היכא דידע דשקל רק שהוא היה סובר דבדין נוטל ונודע לו שאינו בדין שפיר הוי מחילה: ולכאורה אפשר לומר דלשיטת רש"י ז"ל דמחילה בטעות הוי מחילה וע"כ טעמא דמילתא כיון דמחילה נגמר בדיבור בעלמא ועיין במוהרי"ט ח"ב (סימן מ"ה) ובקצה"ח (סימן י"ב) דהיכא דידוע לכל העולם שמחל מהני מחילה בלב כמו גבי אשה ששהתה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה דאיבדה כתובתה משום מחילה אבל אם לא נודע לעולם רק בלב מחל לא מהני עיי"ש א"כ אפשר דלהכי מהני מחילה בטעות דדוקא בדבר שצריך מעשה או אמירה טעות מבטל אבל לא בדבר שאם נגמר בלב נמי מהני אם נודע לכל העולם דבזה אין הטעות מבטל הדבר וגבי הקדש דקי"ל הקדש טעות אינו הקדש אע"ג דכתיב בהו נדיב לב דחייל במחשבה התם מחשבה כמעשה כמ"ש המחנה אפרים ה' שלוחין (סימן ז') דאם אמר צא והקדש שורי יכול השליח להקדיש אף להך סברא שהביא הר"ן (בפ"ק דפסחים) שאינו יכול לעשות שליח לבטל חמצו ומשום דהפקר לא חשיב מעשה אבל הקדש חשיב מעשה והביא ראיה מהא דאמרינן בתמורה דאבעי לן מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה ופשיט דמתכפר עושה תמורה דאי אמרת מקדיש עושה תמורה א"כ מצינו תמורה בציבור כגון שאמרו לאחד צא והקדש לנו וטעמא דמלתא דאמירה דהקדש חשיב מעשה דמה שמוסרו לרשות גבוה מיקרי מעשה וכמו גבי תרומה דאמירתו ומחשבתו חשיב מעשה כמ"ש התוס' בקדושין (ד' נ"ט) ד"ה מידי דלהכי לא מהני ביטול הבעה"ב אף שתרם השליח במחשבה דלא אתי דיבור דביטול ומבטל מעשה התרומה והיינו נמי דבמחשבתו חל עליו רשות הכהנים ואם לקחו הוי גזל השבט ולהכי נמי אמרינן גבי הקדש טעות לא הוי הקדש דלא אשכחן בו שמחשבה לחוד מהני דמחשבה דהקדש הוי מעשה שחל על החפץ רשות גבוה אבל במחילה שמחשבה לחוד מועיל היכא שנודע לכל ולא הוי שם שום מעשה דתביעה בעלמא הוא דהוי ליה על חבירו וע"י מחילה פקע תביעתו [וגבי פקדון דהוי ליה ביד חבירו אם מחל בעינן שיהא הפקדון ברשות חבירו ואז חצירו קונה לו ואין המחילה עושה הקנין רק קנין החצר] וכיון דמהני בלב מהני נמי בטעות כשיטת רש"י ז"ל והש"מ בשם הרמב"ן ז"ל: ולפ"ז נראה דביטול הגט שאין בו שום מעשה רק העיקר מה שחוזר מלגרש ואפילו במחשבה בעלמא היה מתבטל הגט רק משום דדברים שבלב אינם דברים כמ"ש שם התוס' בר"פ השולח [ועי"ש בתוס' לחד תירוצא דמדרבנן הוא דלא הוי ביטול היכא שניכר לכל שרוצה לבטל עי"ש] ובדבר שעקרו בדיבור נגמר משום שאינו נעשה שום קנין חדש רק שמגלה רצונו דלא ניחא ליה בהאי גיטא אפילו בטעות נמי אינו חוזר כמו מחילה בטעות דהוי מחילה: ויש לי להביא ראיה לזה מדברי המרדכי (ר"פ השולח) שכתב בשם רש"י ז"ל וששאלת אשה שעשתה שליח לקבל גטה ונתעצל השליח בשליחותו ועשתה שליח אחר וקבל זה השליח גט שאינו הגון וכששמע הראשון נתחזק בשליחותו והלך אצל הבעל וקבל גט כשר, דעתי נוטה שלא ביטל שליחותו של ראשון בשביל שליחותו של שני שלא מצינו בכ"מ שליח בטל בגילוי דעתא כ"ש הכא דליכא גילוי לבטולי אלא להדורי בתר גירושין וכל הקודם קודם ועוד דתנן בפסחים חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו והן לקחו אחר ושחטו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והן אוכלין עמו אלמא היכא דשלו נשחט ראשון אע"פ שקדמה לקיחתן לשחיטתו קתני הן אוכלין עמו ושלהן יצא לבית השריפה אלמא אע"פ שמחזירין לעשות שליחותן ע"י עצמן אפ"ה לא בטל השליחות מהשליח עכ"ל וקשה לכאורה מאי ראיה מייתי רש"י מהך משנה אימא לעולם דבמה שעושין שליח אחר מתבטל שליח הראשון וכן במה שהפרישו פסח אחר מתבטל שליחותו של השליח ששלחו לבקש ולשחוט עליהן והכא דקתני דאף אם לקיחתן היה קודם ששחט השליח אוכלין עמו ולא נתבטל שליחות השליח במה שלקחו פסח אחר הוא משום דביטולן היה בטעות שהם סברו שהשליח לא מצא עדיין פסחן ובאמת כבר מצאו ואלו הוי ידע שכבר מצאו לא הוי מבטלי אבל היכא דליכא טעות נתבטל שליחות הראשון במה שעשה שליח שני א"ו דדעת רש"י ז"ל דטעות אינו מבטל ביטול השליחות ואזיל לטעמיה דטעות אינו מבטל מחילה וכמו דמחילה בטעות הוי מחילה ה"נ ביטול השליחות בטעות הוי ביטול: מיהו ראיתי להרשב"א ז"ל בחידושיו (בפ"ק דכתובות) בהא דאמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין מיניה והקשה הוא ז"ל דלפ"ז היו יכולים ממזרים לטהר וגם שמא יחפה על בת אחותו ושמעתי לתרץ דה"ק שויא רבנן לבעילתו בעילת זנות ואין אדם עושה כן הלכך גמר ויהיב גיטא מעכשיו כדי שלא יפקיעו כו' ולאו למימרא דעקרוהו וכן נמי בקידושי כסף וא"ת ארוסה מאי א"ל כיון דאי בטיל אח"כ יהא בעילת זנות גמר ויהיב גיטא דהא לא הדרא ליה וא"ת משום בת אחותו לא גמר ויהיב גיטא, הא ליתא כיון שאין דעתו לחזור לו אלא משום שיפקיעו קידושין עושה אין הגט בטל שאין תנאי זה וביטול כלום עכ"ל הרשב"א ז"ל וביאור דבריו שעל קושיא דיכולין ממזרים לטהר תירץ דכיון דתקינו רבנן שלא יתבטל הגט ולא תחזור אליו ולא תהיה עוד אשתו ממילא גמר ויהיב גיטא דמאי מהני ליה ביטולו ולא ירויח מזה שתחזור אליו ולא יעלה בידו אלא בעילת זנות הלכך נכון לפניו יותר לגמור ולגרש ולא יצטרכו חכמים להפקיע הקידושין ולא יבא לידי בעילת זנות: והנה קשה מאי משני הרשב"א ז"ל שלא יבטל מחמת שיודע שיפקיעו הקידושין ויבא לידי בעילת זנות והא תינח מי שיודע הדין שבטלו אינו מבוטל שזה לא יבטל אבל מי שאינו יודע שאם בטלו אינו מבוטל ויבטל שסבור שיועיל ביטולו וכשבא לפני ב"ד אמרי דלא מהני ביטולו משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיניה וא"כ יכולין ממזרים לטהר והדרא קושיא לדוכתיה וע"כ שכוונת הרשב"א ז"ל דהשתא דתקינו רבנן שאם בטלו אינו מבוטל משום דאפקעינהו רבנן לקידושין אם ביטל אחד אפילו אם לא ידע מהא מילתא דתקינו רבנן אין ביטולו מועיל משום דהוי ביטול בטעות שהוא לא ידע שהחכמים יפקיעו הקידושין והיא לא תחזור אליו ויהי' בעילתו בעילת זנות ואלו הוי ידע