עונג יום טוב תסז

יודע מזה שהשליח מגרש בגט ראשון דמה איכפת לן בדעת הבעל כיון דלא ביטלו יכול השליח למסור אף שהבעל טועה בדעתו וסובר שהוא פסול דכל שאין חשש ביטול מגרשין אף בע"כ של בעל כמו דאמרינן בגיטין (דף ל"ד) אותיבו קרי באודנייכו עיי"ש הרי דכתבו הגט ע"כ של בעל כל שלא שמעו ממנו לשון ביטול וכ"ש דלא איכפת לן במה שאינו יודע הבעל שהכשירו ב"ד הגט הראשון והשליח יגרש בו: והנה כ"ז כתבנו אם היה הבעל שולח גט שני ונאבד דיכולין לגרש בגט ראשון אם הוא כשר אבל בעובדא דידן אין אנו צריכין לכ"ז שהרי לא כתב עדיין גט אחר רק שהבטיח לכתוב גט אחר ובזה ודאי דאין בזה חשש ביטול לגט הראשון ולימוד ערוך הוא בתורת רבינו הרב הרמ"א ובד"מ (סימן קמ"א סעיף ס"ב) שכתב וכן אם אומר לשליח החזיר לי גט זה ואני נותן לך גט אחר אינו אלא גילוי דעת ואינו בטל וגם זה הוא מהמרדכי (פ' התקבל) ומיירי ג"כ כה"ג שהיה הבעל סבור שהגט הראשון פסול והבטיח ליתן גט אחר ואח"כ הכשירו הגט הראשון ופסק דינו דיכולין לגרש בגט הראשון דמה שהבטיח ליתן גט אחר הוי רק גילוי דעתא בעלמא וגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא והרי זה ממש כעובדא דידן: ועוד דאפילו נימא דיש בזה לשון ביטול הא לא הוי ביטול השליחות רק ביטול הגט והרי כמה מרבוותא דסברי דלא מהני ביטול בגופו של גט כמבואר בב"י (סימן קמ"א) בשם הר"ן והרשב"א והרמב"ן ובעלי תוספות ואף שכתבו שלמעשה יש לחוש לדעת המחמירין מ"מ בנ"ד כבר ביארנו דאין בזה לשון ביטול כלל: ולכאורה יש לעיין דנהי דאמרינן דבמה שהבטיח לשליח גט אחר לא נתבטל גט הראשון מ"מ ניחוש שמא ביטלו בפירוש ואף דבכל גט לעלמא לא חיישינן שמא ביטלו מ"מ בגט זה צריכין לחוש שמא ביטלו דהא בגיטין (דף י"ז) גבי מכאן ועד עשרה ימים (ובדף כ"ט) גבי אי תיתבו ניהלה עד תלתין יומין פרכינן וניחוש שמא פייס ופר"ת דהיינו שמא ביטל הגט ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בגיטין (דף י"ז) שהסכים לפר"ת ז"ל דשמא פייס היינו ביטול אלא שהקשה שם דא"כ בכל גיטין הבאין ממדה"י ניחוש שמא ביטל ואף שר"ת ז"ל חילק בין היכא דמגרשה מחמת קטטה והוא בעיר דאז לא חיישינן שמא פייס בין היכא שמגרשה לטובתה דאז חיישינן שמא פייס וביטל מ"מ קשה בגיטין הבאין ממדה"י דלטובתה נתכוין ניחוש שמא ביטל עיי"ש ברשב"א ז"ל: ומסתברא דהיינו טעמא דמילתא דלא חיישינן שמא ביטל אלא בגט שקבע זמן לחתימתו כמ"ש התוס' בד"ה שמא או שאומר לא תיתב נהלה עד תלתין יומין שבזה צריך השליח לחוש שמא בכוונה קבע זמן כדי שיהא בידו לבטל הגט ולחזור בו מגירושין ואם הוא מבטל אינו עושה שלא כהוגן ועל השליח רמי לחקור אולי ביטל וע"ז פריך שמא פייס וביטל ולא מהני אלא באומר נאמנת עלי שלא פייס. אבל בגט שמסר לשליח למוסרו לה בלי שום קביעת זמן ולא שייר דרך לעצמו בזה אין להשליח לחוש שמא בטלו אדרבה אם הבעל מבטלו עושה שלא כהוגן כדאמרינן קידושין (דף י"ב) דרב מנגיד אמאן דמבטל גיטא עיי"ש ברש"י ותוס' ז"ל ומטעם שמא לא תשמע מביטולו ותנשא לאחר להכי לא חיישינן שמא עשה שלא כהוגן וביטלו כן נראה לפי שיטת ר"ת ז"ל דמפרש שמא פייס היינו ביטל וא"כ לפ"ז בעובדא דידן שהב"ד כתבו לו שאינם רוצים למסור הגט ששלח וביקשו ממנו שימסור גט אחר, אפשר שבזה שוב לא היה להבעל לחוש לתקלה שימסרו לה הגט הראשון שהרי הב"ד רוצים שיכתוב גט אחר ושפיר ביטלו בפני שנים וחזר בו מהגירושין: מיהו נראה דאין זה חששא דממ"נ אם אנו מחזיקין לגט כשר לא יבטלנו כמו דלא חיישינן בכל גיטין דעלמא ואם מחזיקין לגט פסול למה ליה לבטול כיון דבלא"ה פסול הוא ואף אם יכול להיות שאמר בפני אנשים דרך ספירת דברים שהגט ששלח בטל נמי אין בזה לשון ביטול הגט דהרי אמרינן בגיטין (דף ל"ב) דבגט לא מהני אם אמר לשון עבר אלא אם אמר לשון עתיד ולשון בטל דמהני הוא משום דאף דבטל שתי לשונות משמע מ"מ אמרינן לישנא דמהני ביה קאמר סתמא דמילתא ומפרשינן ליה לישנא דמהני דליבטל משמע ובנ"ד אף אם אמר לפני אנשים דהגט ששלח בטל ודאי כוונתו היה דבטל הוא מאליו מחמת שפסלו המסדר ולא שביטלו הוא דלמה ליה לבטוליה כיון שהרב פסלו ולשון עבר לא מהני לבטולי ובפרט דעיקר האי חששא דשמא פייס וביטל הוי רק מדרבנן משום לעז בעלמא כמש"כ הרשב"א ז"ל דמהאי טעמא מהני באומר נאמנת עלי שלא פייס דאז לא אתי לערער: ולכאורה עלה בדעתי שיש כאן חשש אחר דכיון דבעינן שיהא הנייר של הגט משל הבעל דוקא כדאיתא בשו"ע (סימן ק"כ ס"א) א"כ בנ"ד שכתב לו הרב שלא ימסור גט זה א"כ הרי מייאש עצמו מנייר הגט דהא ידע דלא ישלחו לו גט זה בחזרה ויצא מרשות הבעל לגמרי ואנן בעינן שימסרו לה גט שהנייר יהא של הבעל קנינו וממונו דכתיב ונתן בידה דבעינן דיהיב לה מידי מדידיה אף דלא בעינן שו"פ מ"מ נתינה מדידיה בעינן אחר הארכנו מהא דכתבו על איסורי הנאה כשר להביא ראיה לשיטת הרשב"א ז"ל בסוכה דאיסורי הנאה מקרי דידיה] וכאן שמתייאש מן הנייר דהא ידע שלא יבוא אליו הנייר עוד לא יהיב לה מדידיה מידי: מיהו נראה דאין זה חששא דא"כ תקשה בגיטין (דף כ"ז) במשנה דהמביא גט ואבד ממנו אמאי לא מפלגינן בין נאבד במקום שרוב עכו"ם מצוין למקום שרוב ישראל דברוב עכו"ם מייאש מהנייר ולא מצי לגרש בו (עיין ירושלמי גיטין פרק כל הגט בסוגיא זו דקאמר עבר עכו"ם נשמעיניה מן הדא עיי"ש) אלמא דמיירי אפי' במקום ששיירות עכו"ם מצויות ואף דאפשר דהתם נאבד מן השליח והבעל לא ידע מאבידת השליח דהוי יאוש של"מ מ"מ תקשי לרבא דס"ל דיאוש של"מ הוי יאוש ומדלא מפלגינן בין רוב ישראל לרוב עכו"ם מוכח מזה דלא חיישינן ליאוש נייר הגט וטעמא דמלתא דנהי דהבעל מפסיד קנינו מן הנייר מ"מ השליח כשמוצאו קונה אותו וכשהוא מוסרו להאשה בשליחותו של בעל בא קניית הבעל וקבלת האשה כאחד כמש"כ הטור בשם הרמ"ה (סימן ק"כ) האומר כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לזה נייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה כיון דבשליחותיה קא עבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהביה לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתיה דמי דכיון דמזכי לאיתתא בשליחותיה אקנויי אקני לבעל לגרושי ביה ונמצא זכיית הבעל וגרושי האשה באין כאחד עכ"ל וה"נ דכוותיה ועוד דאפשר שיקנה השליח הגט כעת לבעל כמש"כ הב"ש דבדיעבד מהני אם יקנה לו הסופר אחר הכתיבה דהעיקר שבשעת נתינת הגט יהא של בעלך סוף דבר דעתי נוטה למסור לה הגט הזה ואם דעת כבודם מסכמת ג"כ לזה גם דעתי נוטה שתתגרש בגט זה וד' יצילנו משגיאות כנלע"ד: **(הגה"ה ואפשר מטעם זה כתב הרמ"א ז"ל אם אמר תחזיר לי גט זה משום דבעינן שלא יתייאש עצמו ממנו אבל בלא"ה אינו יכול לחזור ולגרש בו:)**