עונג יום טוב תס

ובעינן בד"מ מומחין מן התורה רק דאנן שליחותייהו קא עבדינן וכיון דאיכא איסור חר"ג לא עשו אותנו שלוחים לעשות איסור אלא אפילו למ"ד אין כתוב כאן עירוב פרשיות דלדידי' לא בעינן בד"מ מומחין כדאמרינן (בריש סנהדרין) מ"מ הא כתבו התוס' שם בד"ה ליבעי דבמילי דכפי' ודאי דבעינן מומחין מקרא דלפניהם ולא לפני הדיוטות כדאמר אביי לר"י כמ"ש באריכות והכא שנותן לה הגט בע"כ הוי מילי דכפי' ובעי מומחין ולא שייך שליחותייהו קא עבדינן וזה גרע מהא דאמרינן (ביבמות צ"ב) בהורוה ב"ד לינשא והלכה וקלקלה ונשאת אלמנה לכה"ג או זינתה חייבת בקרבן שלא התירוה אלא להנשא אע"ג דהב"ד עשו אותה פנוי' והיא קלקלה אח"כ אפ"ה אמרינן דלהתירא התירוה ולא לאיסורא וכ"ש הכא דבעינן למימר דלאיסורא אין הדיוטות נעשין שלוחין מהמומחין שלא עשו אותם שלוחים לאיסורא וכמאן דגירש בלא ב"ד דמי אלא שיש לסתור סברא זו מהא דאונס שגירש לוקה דע"כ מיירי שגירש בע"כ דאי מרצונה הא רשאי לגרשה וא"כ ע"כ דהוי הגירושין בב"ד והיכי הרשוהו ב"ד למיעבד איסורא ודוחק לומר שמיחו ב"ד בידו ולא שמע להם ועיין במל"מ (פ"ט מה' זכי' ומתנה הלכה ג') בשכ"מ שצוה ליתן מתנה בנכסים מועטים דלא מהני משום דכיון דמתנת שכ"מ מדרבנן הוא באיסורא לא תיקנו ועיין מ"ש הב"י בשם הר"נ בתשובה (סימן מ"ו) דהפעוטות שמקחן מקח מדרבנן משום כדי חייו אם מכרו בנכסים מועטים לא מהני מה"ט דלא עבדי תקנתם לאיסורא ועיין מה שהקשה ע"ז הרב ר' חיים קמחי ז"ל מהא דאמרינן גבי אחריך לפלוני דאסור למכור לכתחלה ואמרינן בב"ב דמודה רשב"ג דאם נתנו במתנת שכ"מ אינה מתנה משום דמתנת שכ"מ אינה אלא לאחר מיתה ואחר מיתה הוא למי שאחריו וא"כ קשה לדברי הר"נ ת"ל דמתנת שכ"מ הוי תקנתא דרבנן ותקנתא לאיסורא לא עבדינן: אולם מ"ש בשם הגאון ח"ס ז"ל לפסול גט הניתן בע"כ בזמה"ז לפי שיטת התוס' דכל שטר שלא נכתב מדעת המתחייב אינו שטר והוי מפי כתבם ואפילו אם יעידו העדים בע"פ ג"כ שהבעל צוה לסופר לכתוב ולהם לחתום וזהו חתימתם נמי תקשה הא התורה אמרה ספר כריתות ולמ"ד ע"ח כרתי עיקר הספר כריתות ע"י העדים שנכתב חתימתם בספר, וכיון דחתימתם הוי מפי כתבם היכי הוי ספר כריתות דעדות בכתב לא מהני שלא מדעת המתחייב ודבר שבערוה בעי עדים ואי לאו הכי לא מיקרי ספר כריתות וא"כ איך יכול לכתוב הגט שלא מדעתה, וע"כ אנו צריכין לאמר דהא דגט אשה הוי בע"כ הוא משום דכל אשה המשעבדת נפשה תחת בעלה בשעת קדושין גם זה הוא בכלל השיעבוד הוא שאם ירצה לכתוב לה שטר גירושין יגרשנה אפילו אם לא תתרצה אז והוה לי' ספר כריתות נמי כנעשה ברצון המתחייב ולפי זה מי שהוא עובר עכשיו אחר חרגמ"ה ומגרש בע"כ של אשה אפילו נתנה בפני עידי מסירה פסול דהו"ל מזויף מתוכו והעדים חתמו שלא ברצון המתחייב שהרי בשעת חופה לא נשתעבדה לי' שיגרשנה שלא לרצונה והו"ל העדים מפי כתבם עכ"ד: ולענ"ד ז"א דא"כ תקשה ביבמה דלא בעינן דעתה ודרשינן יבמה יבא עלי' בע"כ ולא שייך לאמר דבשעת קנין היבום נתרצית שיגרשנה בע"כ ואטו ניקו ונימא שאין היבם יכול לגרש בע"כ אלא לר"א דסובר ע"מ כרתי אבל לר"מ דבעי ע"ח דווקא אינו יכול לגרש בע"כ כלל משום דכיון דהגט נכתב שלא מדעתה הוי מפי כתבם ולדעתה דשעת יבום לא מהני כלל דהא אז נקנית בלא רצון כלל ומשנה שלימה שנינו ומייתי לה (ביבמות קי"א) שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואין שתי אחיות אחת חרשת ואחת פקחת מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא מוציא ומוקי לה בפקחת ואח"כ נתחרשה עי"ש והא התם קני לה מדאורייתא שהרי זקוקה לו מנשואין גמורין ואפ"ה קתני ואם רצה להוציא מוציא בגט אחר היבום וגירושי חרשת הא מיקרי שלא מדעתה כדתנן התם (בר"פ חרש) מפני מה האשה שנתחרשה יוצאת כו' מפני שהאשה יוצאה שלא לרצונה ואטו ניקו ונימא דהך סתמא אתיא רק לר"א דע"מ כרתי ויגרשנה בע"מ אבל לר"מ אינו יכול להוציאה משום שאינו יכול לגרשה בלא דעתה דהוי מפי כתבם זה ודאי אינו ולכאורה קושיא זו תפול גם בהא דאמרינן בש"ס בכל דוכתי כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקדושין מיני' וכתב השיטה מקובצת ברפ"ק דכתובות בסוגיא דצנועות ופרוצות בשם הריטב"א ויתר גאונים הראשונים ז"ל משום דהטעם דדמי למקדש על תנאי כמו שאומר ע"מ שירצה אבא וה"נ האיש והאשה מסכימים שיהיו הקדושין אם ירצו חכמים ואם לא ירצו יתבטלו הקדושין למפרע עי"ש בדבריהם ז"ל וכ"כ המרדכי בקידושין ר"פ האומר ותקשה הא תינח בקדושין איש ואשה דעלמא אבל ביבם שבא לגרש את אשתו דקי"ל דיבמה נקנה שלא מדעת מאי מהני תנאי דידהו בשעת יבום ואטו ניקו ונימא דהאי דינא דבטלו אינו מבוטל הוא רק בקדושין הבא מדעתם ולא ביבמה שנתגרשה אחר שנתייבמה ואפשר לאמר דכיון דאחיו שמת קידש אדעתא דרבנן ודמי כאלו התנה שאם ירצה אחיו ליתן גט ויבטלו שלא בפניו יהא הקדושין שלו בטלין למפרע וממילא בטל קניית היבומין דלאו אשת אחיו היא ואין כאן יבום כמו שפירשו התוס' (בסנהדרין ס"ט) הא דפריך אמתניתין דבת ג' שנים ויום א' אם בא עלי' היבם קנאה וליחוש דילמא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קידש היינו שאחיו לא קידש אדעתא דהכי וממילא אין כאן יבום עי"ש וכן צ"ל לדעת רש"י ז"ל (בשבת קמ"ה) דהא דהקילו בעדות אשה בע"א ועד מפי עד הוא מטעם אפקעינהו רבנן לקדושין מיני' דקשה לפ"ז הא דאמר (יבמות צ"ג) בבעיא דע"א ביבמה אי מהימן או לא וקאמר רבא דמהימן משום דל איסור כרת התרת לאיסור לאו לאכ"ש. ואם נימא דהא דהימנוהו בא"א הוא משום דאפקעינהו רבנן לקדושין מיני' א"כ הא טעם זה לא שייך ביבמה דלא שייך לאמר אדעתא דרבנן מקדש דהא מאליה זקוקה לו ליבום ולא שייך להפקיע הקדושין ומ"ט מהימן ע"א, א"ו דגם ביבמה שייך אפקעינהו רבנן לקדושין דהיינו שהפקיעו קדושי אחיו המת וממילא אינה זקוקה ליבום ודו"ק: סימן קנו שאלה גט הנשלח לאשה ששמה חשא ובמקום הנתינה המבטא חשא בשין ימנית וכן חותמת עצמה ונכתב בגט חסא בסמ"ך כי כן המבטא במקום הכתיבה: תשובה נראה לענ"ד דהגט פסול בלי ספק דאף שיכול להיות ששם חשא יוצא משם חסא אין דורשין לשון הדיוט בזה, והעיקר בגט לכתוב בשם כמו שקוראין ודווקא בשם הקודש שברור הדבר שהשם יצא ממנו לא איכפת לן במה שמשנין קצת הקריאה וכותבין שם הקודש כמו שמוזכר בקרא והכל יודעין שהשם שנקרא יוצא משם הקודש רק שמורגלין לשנות קצת ולהכי יודעין הכל מי המגרש ומי המתגרשת אבל שם חסא אינו מוזכר בכתוב וכיון שבמבטא מקפידין שלא לשנות ס' בשין ימנית הוי שינוי השם ועיין במהרי"ט חלק ג' (סימן ט"ז) שכתב שם בנדון חלוץ שלא היה יכול לדבר הקריאה דחליצה האותיות כהלכתן והתיר לחלוץ ומביא ראיה מהא דאמרינן (במגילה כ"ד) חיפני ובישני לא ישאו כפיהם מפני שאומרים על אלפין עיינין ועיינין אלפין ואטו בחיפה ובישן לא נשאו כפיהם. א"ו דאינו אסור אלא כשהחיפני ובישני באין למקום אחר לישא כפיהם אבל במקומם שהכל מכירין בלשון המגומגם הזה שרי עי"ש. ולכאורה דבריו צריכין ביאור דהא