עונג יום טוב תנח

אולם בדין המסירת מודעא ודאי דיש לדון דאם היה המ"מ כדת הגט פסול ולפי הנשמע גזמו עליו והלשינו באשר אין לו מכתב מסע כנימוס וכל כה"ג הוי אונס גדול ועיין בב"י (סימן קל"ד) דעת רוב ראשונים דאם היה אונס לא מהני ביטול מודעות ופיסול עידי מודעא דסלק כל המודעות הרי אונס כמאן דלא עביד דמי כמ"ש הב"י משום הרשב"א והריב"ש (בס' קל"ד). ואף שמדברי התוס' (בב"ב מ"ח) ד"ה אמר רבא כתבו שם בגט ומתנה והיכא דביטל בשעת זביני מהני ביטול דאגב אונסיה גמר ומבטל כדאמרינן בפ' האומר משקלי עלי משמע דאפילו היכא דאיכא אונס מהני הביטול התם קאי אמעושה כדין דמשום אונס לחוד אינו מתבטל דקי"ל כדין בישראל כשר להכי מהני ביטול דמודעא ועיי"ש בפ' האומר משקלי עלי שהביאו דמיירי בהדיא במעושה כדין אבל באונס שלא כדין אף אם בטל המודעא האונס לחוד פוסל הגט: ומה שהקשה כבודו על מה שפסקו הראשונים ז"ל גבי זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דבעינן שיאמר בשעת המכר ואמאי לא אמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה כדאמרינן בפ' המצניע לזרע ולדוגמא דאפילו אם שכח על מה הצניעו והוציאו חייב בכל שהו דעל דעת ראשונה הוא עושה. וכן בזבחים (דף ב') גבי לשם פסח וסתמא דכשר מה"ט. נראה לי דאין זה ענין לכאן כלל דהתם קיימינן בענין יחוד שמייחד אדם חפץ לענין ידוע דיחודו קיים אף שלא חישב אח"כ ולא זכר מענין היחוד בלבו כלל אמרינן שהוא עומד למי שייחד בתחילה כמו בפ' המצניע שיחדו לזריעה ויחודו קיים ועומד לזריעה וחיובו לשבת כמו חטה העומדת לזריעה דהא מעיקרא שיחדו הוא דבר ברור דאי לזריעה יחזיקו א"א להיות לאכילה ואי לאכילה א"א להיות לזריעה וכיון שייחד לדבר אחד יחודו קיים ועושה הכל ע"ד הראשונה וכן בזבחים אי לפסח לא לשלמים ואי לשלמים לאו לפסח וכיון שחישב מתחילה לשם דבר אחד מחשבתו עומדת לו גם לבסוף משא"כ בעניני מכירה וגיטין שהוא רק דבר הגורם לפעולתו שאמר שדבר זה גורם, ואפשר לומר שאף שיש בלבו גורם זה יש לו גם גורם אחר וזה וזה גורם להכי אין ראיה ממה שאמר בתחילה שכל מעשיו לא היה אלא בשביל זה ודווקא אם אמר בשעת מעשה שעושה משום זה מהני דדיינינן דמשום זה אמר בשעת מעשה כדי לבטל הדבר אם יתבטל הסיבה שהביאו לזה אבל בלא אמר דליכא הוכחה אין שייך כאן כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה דאפשר דעשה בשביל זה ובשביל דבר אחר ג"כ: תדע דהא התם מצינו לרשב"ג בחולין (דף ל"ט) דסובר דאמרינן נמי הוכיח סופו על תחילתו וכשזרק הדם לבסוף לשם עכו"ם אמרינן שאנו דנין שגם בתחילתו היה כוונתו לעכו"ם וכן (בפ"ק דזבחים) דבסתמא ולשם פסח אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובקנינים וגיטין וקידושין ודאי דלא אמרינן שיוכיח סופו על תחילתו אלא אם עשה מעשה מתחילה המוכיח ע"ש סופו כמו (בגיטין ס"ו) באחד שעלה לראש הגג ונפל ומת דמהני מה שאמר כתבו גט לאשתי אבל בלא עשה מעשה מתחילה לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, א"ו דהטעם כמ"ש דיחוד דבר שמייחדו לשם זה שאני דכיון דמייחד לדבר זה א"א שיהא לדבר אחר וכשהוכיח סופו שייחד לשם זה מהני גם על תחילתו ולא דמי כלל לאומדנא בדבר הגורם ומסבב פעולתו וזה ברור בעזה"י הנה הארכנו לבאר דעיקר החשש בכאן הוא רק משום המסירת מודעא וכבודו יתחקה על שרשי המס"מ אם יש בה ממש ויחקור העדים כראוי ויותר מפני טרדותי לקצר אני צריך והש"י יצילנו משגיאות ויעמידנו ע"ד אמת לאמתה של תורה בהלכה: סימן קנה וע"ד האיש שזרק גט לאשתו בע"כ, ידע כבודו שלדעתי יש לחוש בזה הרבה במה שחקרנו במק"א אי גט בעי שלשה דווקא בנתינתו והבאנו דברי הא"ז שהובא בנוב"י במה"ת שפסל גט שניתן בלילה והקשה שם דהא בש"ס אמרינן דבפני שנים נמי סגי ותירץ דהש"ס מיירי בארוסה דל"ל כתובה למישקל להכי לא הוי כדיני ממונות והא"ז מיירי בגט נשואה דאיכא כתובה וכדיני ממונות דמיא והנה סברתו דחוקה גם יש להביא ראיה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו למגילה (דף ט"ו) דמקשו התוס' שם אמאי לא גירשה מרדכי ותירצו שהי' מתיירא פן יתוודע למלך דגט בעי שני עדים וע"ז הקשה הרשב"א ז"ל דאכתי הי' יכול לגרש בכתוב בכתב ידו ואין עליו עדים דכשר מן התורה ע"ש אלמא דבכתב ידו יכול לגרש בינו לבין עצמו דאי בעי ב"ד לא מקשה מידי דהא התם נשואה הוי ועיין באו"ת שהביא דברי התרגום יונתן שכתב על פסוק וכתב לה ספר כריתות ועלה לתרע בי דינא וכתב לה ספר תרוכין דמשמע מזה דגט בעי ב"ד וזה לכאורה סיוע גדולה לדברי הא"ז ז"ל: ונראה לי דאפשר לאמר דאם מגרשה בע"כ אז הוי כמו דין דהא מפקיע ממנה זכותה של שאר כסות ועונה דהא הגט חוב הוא לה כדאמרינן בכל דוכתי וכיון דהוא הפקעת זכותה בע"כ בעי ב"ד ולא מבעי למ"ד (בב"ק פ"ג) דלא עביד אינש דינא לנפשי' במקום דליכא פסידא דודאי בעי ב"ד אלא אפילו למ"ד עביד אינש דינא לנפשי' מ"מ הכא דהוי ממונא דאית בי' איסורא בעי ב"ד היכא דמגרש בע"כ וכן גבי כפיית הבעל אמרינן (בגיטין פ"ח) דבעי ב"ד מומחין ואנן שליחותייהו דקמאי עבדינן ובזה מיירי גם התרגום יונתן דקאי אמגרשה בע"כ דבשטר דקרא הכי מיירי כדמשמע בסוגיא דשלהי גיטין ובירושלמי שם דפריך לב"ש אמאי אצטריך קרא למחזיר גרושתו ת"ל דאסור להחזיר סוטתו ע"ש ומאי קושיא הא ב"ש דאמרי לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר מיירי במגרש בע"כ אבל ברצונה שרי לגרשה גם לב"ש וא"כ מאי מקשה ממחזיר גרושתו א"ו דפשטא דקרא מיירי נמי במגרשה בע"כ וא"כ בזה נמי מיירי התרגום יונתן שכתב ועלה לתרע בי דינא משום דגירושין בע"כ של אשה בעי ב"ד: ולפ"ז א"ש גם מה שהביא הנוב"י ראי' מדברי רש"י ז"ל בריש סנהדרין שפירש בהא דתנן החליצה והמיאונין בשלשה דכל מה דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דמשמע מזה דגט בעי שלשה ותיקון חליצה דומיא דגט ולדברינו אפשר לאמר דכוונת רש"י דמיאון דומיא דגט בע"כ כמו דגט בע"כ בעי ב"ד ה"נ מיאון בעי ב"ד דאידי ואידי בע"כ נינהו: שוב ראיתי בת"י שכתב וז"ל יכתוב לה ספר תרוכין קדם בי דינא ויתן ברשותה ומשמע דבשעת הכתיבה בעי ב"ד וזה לא מצינו בשם פוסק דכולם לא החמירו שצריך ב"ד אלא בנתינה אבל בכתיבה לא מצינו: ואולי יש ליישב לפי מאי דאמרינן (ביבמות דף נ"ב) האומר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט מפני שאין בידו לגרשה ופירש הרמב"ם ז"ל דכיון דבשעת כתיבה אין בידו לגרשה לא מקרי לשמה ובקדושין (דף ס"ב) אמרינן האומר הרי את מקודשת לאחר שאתגייר מקרי דבר שלב"ל דמי יימר דמזדקק לי' בי דינא וא"כ ה"נ אם לא הי' הכתיבה בב"ד לא מקרי לשמה שהרי עדיין אין בידו לגרשה דמי יימר דמזדקק לי' בי דינא להכי בעי בגט בע"כ שיהא הכתיבה בב"ד: מיהו יש לחלק דדווקא אם יש דבר בעצם הגירושין שאין בידו לגרשה כגון באשה דעלמא בזה לא חשיב לשמה אבל קיבוץ ב"ד לא מעכב ושפיר מקרי לשמה: