עונג יום טוב תנז

לגרשך בלא כתובה וגם אנכי גמרתי בדעתי לגרשך בכל אופן אף אם לא תמצא איילונית, והיינו אם לא תתבע כתובה כפי שהי' אז הדין אבל אם תתבע כתובתך ע"ז לא גמרתי לגרש בכל אופן שזה לא חייבוני חכמים ונשאר הדבר על רצוני ואני לא רציתי לגרשך אלא אם תהי' איילונית שהרי אמרתי הוי יודע: ובזה צדקו דברי הגאון האלשיך ז"ל שפסק באם היה סובר שמחלה הכתובה ובאמת לא מחלה אין הגט בטל כל שלא אמר לה בשעת הגט תנאי זה ולא שאני לן בין אומדנא דהפסד ממון לשאר אומדנא והכא במתניתין שאני שהרי אמר לה הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך וקלקול זה מהני לענין תביעת הכתובה כמו שכ' ועיין בר"ן בגיטין שם שכתב וז"ל, והנכון דלהכי קאמר על דעת שתתבע כתובתך לא גרשתיך כי הוא היה סבור שהיא איילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גירשה ע"מ שתתבע כתובתה עכ"ל. והדברים מתאימים עם דברינו למבין דבריו ז"ל: ונלע"ד שאפילו רש"י ז"ל שכתב בכתובות (דף צ"ז) גבי זבין ולא איצטריכא ליה זוזי שנודע שמכר לקנות איזה חפץ כו' ופי' הריטב"א ז"ל בכוונתו שסובר דא"צ גילוי דעת בשעת מכירה גופא רק בידוע לכל סגי אף שלא פירש בשעת מכירה נראה לי דווקא באומדנא דזבין ולא איצטריכא ליה זוזי שזו אומדנא ברורה שמי שאין לו מעות הוא מוכר איזה דבר ומשיג מעות ומכירת הקרקע וקניית החפץ קשורים זה בזה וכמ"ש בב"ב אטו כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין והיינו דאניס ודחיק למעות ומי שאין לו מעות אינו יכול לקנות אא"כ מוכר איזה דבר להכי סובר רש"י ז"ל דלא בעי פירש בשעת מכירה אבל בנ"ד אטו מי שאיבד מעותיו מוכרח לגרש אשתו והרבה עניים מתפרנסים עם נשותיהם בעניות ואין זה אומדנא דמוכח ומודה רש"י ז"ל דבעי פירש בשעת הגט: וכן הר"ן ז"ל בקידושין (פ' האומר) גבי סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוויה דמקודשת מפני שלא הטעתו: וכתב הר"ן הא הטעתו א"צ כפילא דבגילוי דעת סגי עיי"ש: מיירי נמי שגילה דעתו ואמר בשעת מעשה שמקדשה משום שהיא כהנת הא לא אמר בשעת קידושין מקודשת אע"ג דהטעתו ועיין בא"נ (דף ס"ה) האי מאן דמסיק מחבריה תריסר זוזי דריביתא ואגר ליה חצר דמיתגר בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה ופריך לימא כי אגרא הכי דהוה קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא ומשני משום דאמר לי' סברת וקיבלת עיי"ש הרי שאין אומדנא מבטל מקח השכירות והיינו משום דלא פירש בעת השכירות שמשום דקא משתרשי ליה. אף שיש לחלק בין זה להך דנדון דידן מ"מ כבר כתבנו כמה ראיות דבלא פירש לא מבטל אומדנא את הענין: וראיתי להרא"ש ז"ל (בנדרים צ"א) בבעיא דאמרה לבעלה גרשתני כתב וז"ל ועוד נלע"ד טעם טוב דהלכתא כרה"מ דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל הכא חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה מבעלה בטענות שקר להיות באיסור כל ימי' עכ"ל. הרי מוכח בהדיא דאם הטעתה את בעלה ואמרה טמא"ל אין הגט בטל אף אם באמת היתה טהורה שהרי כתב שאינה חשודה לשקר ולהיות באיסור כל ימי' ואפ"ה בטמא"ל לא מהני משום שאין הגט מתבטל אם משקרת וע"כ הטעם משום שלא אמר לה בשעת מעשה משום זה אני מגרשיך: מיהו ראיתי להנוב"י מה"ק שכתב בעובדא דאתא לקמיה באשה שאמרה לבעלה טמא"ל והבעל האמין לדבריה ופסק המורה שיגרשנה ואח"כ נתנה אמתלא לדבריה ואמרה שהיא טהורה שמועיל האמתלא וכתב הנוב"י שלכאורה יש לאוסרה משום דאדעתא דהכי לא גירשה רק שכתב דכיון שאומרים בשעת הגט שמגרש בלי תנאי אין לחוש לזה עיי"ש ואי לאו האי טעמא דאמר בלי תנאי הוי הגט בטל אע"ג דלא אמר לה משום זה אני מוציאך משום דכיון דהמורה פסק להוציאה הוי אומדנא דמוכח דמשום זה גירשה עכ"ל: ולכאורה קשה מדברי הרא"ש שכתב דאם נאמין לה שהיא טמאה ותתגרש לא תהיה באיסור א"א כל ימי' אע"ג דבאמת היא טהורה ובתשובה אחרת כתבנו דאין ראיה מכאן דאפשר לומר דכוונת הרא"ש דנשי לאו דינא גמירי ולא ידעה אשר אם תטעה אותו ותאמר טמא"ל ובאמת היא טהורה יהא הגט בטל ותהיה באיסור א"א כל ימי', ולהכי חששו שמא עיני' נתנה באחר ועוד כתבנו שם דאפשר דאם היה הדין שנאמנת היה זה בכלל מוציא אשתו משום ש"ר ובמוציא אשתו משום ש"ר קיי"ל דאומרים לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר ואומרים לו זה כדי שיגמור בדעתו לגרשה בכל ענין בלי שום תנאי וסמכה ע"ז ואמרה טמא"ל שבטוחה שלא תהיה באיסור כל ימי' דהא יגמור בדעתו לגרשה בכל ענין ושפיר כתב הרא"ש ז"ל מ"מ אף אם נאמר דבאמרה טמא"ל ומשקרת הגט בטל היינו התם דווקא שהורו הב"ד להוציאה והכל יודעין שמשום זה הוא מוציאה אבל דבר שנעשה באומדנא בעלמא בעינן פירש בשעת הגט. ועוד בנ"ד מה שמסר מודעא על הגט הוי סתירה להאומדנא דהרי חזינן שלא נתרצה לגרש מחמת שהפסידה ממונה ואין לה ממה להתפרנס דהא ע"כ או שלא האמין לדבריה או שלא נתרצה לגרש אף שהפסידה ממונה: