עונג יום טוב תנו

קדושין אמר יש לי בנים כדי שלא תדאג מן היבום ותתרצה לו מיהו כשקדשה לא אמר על מנת עכ"ל הרי משמע בהדיא דכל שלא אמר ע"מ אין הקדושין מתבטלין אף שאמר שיש לו בנים ואין לו, דאף דאיכא למידחי דמיירי דהוא אמר כן ולא היא דבכה"ג אמרינן דהוי פיטומי מילי בעלמא כדאמרינן בא"נ דכיון דלוקח בעי לאתנויי ואתני מוכר הוי פטומי מילי בעלמא מ"מ מדכתב רש"י ז"ל מיהו לא אמר ע"מ בשעת קדושין מבואר דאין הקדושין מתבטלין אלא בתנאי גמור וע"כ דטעמא דמילתא דלא דמי לזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דמהני גילוי דעת דהכא לא הוי אומדנא ברורה דיש כמה נשים שרצונם להכניס עצמן בספק ולהנשא אף שאם ימות תזקק ליבום. ואפילו גבי יבם מוכה שחין כתבו התוס' בב"ק (כ"ט) דבנשואין לא אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה ומוכח מזה דאפילו ספיקא לא משווינן לי' למימר דהוי ספק שמא אדעתא דהכי לא קדשה דאי הוי ספיקא אמאי אמר רבי נתן נאמן אף לאסור הא הוי ס"ס שמא אין לו אחים ואת"ל יש לו שמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וגדולה מזה מצאתי במהרי"ט במעשה באחד שלא רצתה אשתו להתקדש עד שנשבע שאין לו אח ואח"כ נשמע שיש לו אח ודן שם המהרי"ט אי חיישינן לדברי האומר יש לו אח ולא הזכיר קולא זו לצרף לספק דילמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וע"כ דגם הוא סובר שכל שלא אמר בתורת תנאי שלא יהא לו אח אמרינן דנתרצית להתקדש בכל אופן אף שראינו שהיתה מהדרת להשביעו שאין לו אח ואמרינן דגם אם הי' אומר שיש לו אח היתה מתקדשת ואם באמת לא הי' רצונה להתקדש אם יש לו אח הוי רק דברים שבלב ואינן דברים ולא מצרפינן לס"ס כלל: ואף שכתב הרמ"א ז"ל בחוה"מ (סימן ר"ז) דדוקא במכר דשקל זוזי מסתמא גמר ומקני אם לא שפירש אבל במתנה שהיא בחנם אומדן דעתא כל דהו מבטל ע"ש וא"כ קשה לכאורה אמאי בעינן גבי גט אמר לה בשעת הגט דווקא הא גט נמי למתנה דמיא כמ"ש התוס' (ב"ב מ"ח) דמעושה שלא כדין פסול משום דדמי לתליוה ויהיב ומה שמפטר משכו"ע לא מיקרי תליוה וזבין כיון שרוצה ליתן שכו"ע וכ"כ הב"י באהע"ז (סימן קל"ה) בשם הרשב"א ז"ל דפטור שכו"ע לא מיקרי שקיל דמי נראה לי דגם זה נכון לפמ"ש הטוה"מ בחוה"מ (סימן ר"ה) דאם כפוהו למכור בפחות משויה הוי כמו שאנסוהו ליתן מתנה ומ"מ לענין מודעא בלא אונס הוי כמכר דמודעא בלא אונס לא מבטל מכר ע"ש ברמ"א (ס' ר"ה ס' ד') וטעמא דמילתא דלענין תליוה וזבין כל שאינו מקבל כל שויה לא גמר ומקנה אבל לענין מודעא בלא אונס דווקא במתנה מבטל כיון דלא שקיל מידי מהני גילוי דעתא לחוד ובטיל דהא אין על הנותן שום חוב ליתן אבל כשנוטל דמים אף פחות משויה לא מהני גילוי דעתא דמה היה לו ליקח דמים מהלוקח אחרי שאינו רוצה למכור. וה"נ גבי גט איכא למימר הא מילתא דמיפטר הבעל משכו"ע דמי למוכר בפחות משויה דלענין תליוה ויהיב הוי כמו מתנה שאין שיווי השכו"ע שוה נגד הקנאת גופה ומ"מ לענין גילוי דעתא דמי למכר כיון דמ"מ מיפטר משכו"ע ולא מהני גילוי דעתא כל דהו: ולהכי א"ש הא דבעינן שיאמר בשעת הגט כמו דבעינן גבי מכר שיאמר בשעת המכר ממש דלענין גילוי דעתא מדמינן לה למכר: ולכאורה יש לעיין כיון דבארנו דדעת כל הפוסקים דליכא קלקולא אלא כשאמר לה משום ש"ר אני מגרשך א"כ קשה הא דתנן שם (בגיטין מ"ו) נשאת לאחר והיא תובעת כתובה ר"י אומר אומר לה שתיקותך יפה מדיבורך ופירשו רש"י והתוס' ובעה"מ והרשב"א ז"ל דמצי למימר דאדעתא דהכי לא גרשתיך שתתבע את הכתובה ובגמ' קרי לה קלקולא דהא אמר שם והא מדקתני סיפא נשאת לאחר והיא תובעת כתובה ר"י אומר אומר לה שתיקותך יפה מדיבורך מכלל דר"י חייש לקלקולא ע"ש א"כ קשה הא לא אמר לה בשעת הגט שמוציאה אדעתא דלא יתחייב בכתובתה וכיון דבעיקר מה שהיה לה בנים ליכא קלקולא שכבר אמרו לו הוי יודע שהמוציא משום אילונית לא יחזיר וגמר ומגרש בכל ענין משום הכתובה נמי לא מצי מקלקל לה שהרי לא היה גילוי דעת שע"מ ליתן כתובה אינו מגרש לה ובלא אמר לה הא לא הוי קלקולא ולכאורה היה אפשר לחלק בין אומדנא דתביעת ממון שהוא הפסד ממון לשאר אומדנות, דאומדנא דהפסד ממון עדיפא ולא בעי אמר לה: אולם מצאתי להגאון מהר"מ אלשיך ז"ל בתשובה (סי' ע"ח) באחד שלא רצה לשלוח גט לאשתו עד שתמחול לו הכתובה ותשליש הכתובה וכן עשתה והשלישה הכתובה והוא שלח גט ואחר הגירושין הוציאה מסירת מודעא על מחילת הכתובה ופסק מהר"מ ז"ל דהגט כשר אף שלא נעשית מחילה על הכתובה כיון שלא התנה בשעת הגט וזה לכאורה תימא גדולה דהא במתניתין אמרינן אמרינן לה שתיקותך יפה מדיבורך וכמ"ש רש"י ובעה"מ ז"ל דאדעתא למיהב לך כתובה לא גרשתיך והתם הא לא אמר מידי מענין כתובה בשעת הגט וע"כ משום דאומדנא דהפסד ממון עדיף דלא בעי אמר לה וכמ"ש: ומיהו נראה לי דברי מהר"מ אלשיך ז"ל נכונים דבמתניתין היינו טעמא דהוי קילקולא אם תתבע כתובה. משום דוודאי ליכא קלקולא אלא באמר לה אבל בלא אמר לה ליכא קילקולא דאמרינן דבלבו היה לגרשה מחמת שנאה ולא מחמת הש"ר או הנדר או האיילונית ואף אם באמת מחמת זה גירשה הוי דברים שבלב ואינם דברים] אבל במתניתין דגירשה מחמת איילונית ומיירי שאמר לה הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך (וכמ"ש לעיל דלא כהה"מ) והרי הוי גילוי דעתא בשעת הגט שאם היא אינה איילונית אינו רוצה לגרשה כלל והב"ד אמרו לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום איילונית לא יחזיר כדי שיגמור בדעתו לגרשה לגמרי אף אם לא תמצא איילונית וכמ"ש רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל וכלשון הברייתא לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר [ועיין ברש"י ורמב"ם ז"ל] ומחמת זה גמר לגרשה בלי תנאי אף אם לא תהיה איילונית אבל אם תתבע כתובה מצי אמר לה אדעתא דתתבע כתובה לא גרשתיך דהא חכמים לא אמרו ליתן לה כתובה אף אם לא תהיה איילונית דהא לא חייבוהו אלא שיגרש לגמרי בלי תנאי כדי שלא יהא קלקול ממזרות אבל כתובה לא חייבוהו ליתן ואם בתר דעתא דידיה אזלת הרי לא היה בדעתו כלל לגרשה אם לא תהיה איילונית דהא אמר הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך ולא שייך למיהב כתובה שהרי אז היה הגט בטל לגמרי ואי בתר תקנת חכמים אזלת שצוו עלי לגמור בדעתי לגרשך בכל ענין וכן גמרתי בדעתי לקיים דברי חכמים זה היה הכל מחמת שלא תבעת אז כתובה ולא חייבו אותי חכמים כתובה דבספק איילונית מספיקא לא מפקינן ממונא ועל אופן זה קיימתי דבריהם וגמרתי לגרשך בלי תנאי אבל אם תתבע כתובתך ואדעתא דלתבוע כתובה לא צוו לי חכמים לגמור בדעתי לגרשך ונשאר רק על דעתי ורצוני, ורצוני לא היה לגרשך אלא אם תמצא איילונית שהרי אמרתי הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך ושפיר יכול לומר לה אדעתא דתתבע כתובתך לא גרשתיך דכיון דאמרתי לך הוי יודע וגליתי דעתי שאין רצוני לגרשך מפני דבר אחר רק שגמרתי לגרשך בכל אופן מחמת צווי החכמים שאמרו הוי יודע שהמוציא משום ש"ר לא יחזיר והם לא חייבוני אלא **(הגה"ה ומצאתי למהר"מ פאדאווה שכתב בסדר הגט שנוהגין למחול הכתובה הוא מטעם שמא תתבע אח"כ הכתובה ויאמר דאדעתא למיתב לך כתובה לא גרשתיך ויהא קלקול:)**