עונג יום טוב תנה

אופן אחר בזה וודאי אינו מגרשה אלא אדעתא דאית בה האי חולי וכשמתקנא ומתרפא יכול לומר אדעתא דהכי לא גרשתיך. ואף דקי"ל מה שנולד אחר הגט אינו מבטל הגט מ"מ הכא שאני דרפואתה שכיחא ולא הוי נולד כמ"ש התוס' ביבמות ובנדה ע"ש. וזה דמי למגרש מחמת נדר ולא ידע שיש היתר או הפרה לנדרה שמצי מקלקל לה שאין כאן ספק דנימא דגמר ומגרש מחמת זה: ומצאתי בעזה"י חילוק זה בדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו ביבמות שכתב וז"ל דגבי לא היו לה בנים מתחילה על הספק הוציאה ואע"פ שאנן כפינוהו לשלישי משום ספק כפינוהו שאין אנו רוצים שיעמוד בספיקא ולא משום סימני איילונית ועקרה הוציאוה ובאשה שאין לה ווסת היינו טעמא דאמרינן יוציא ולא יחזיר עולמית דכיון דאית לה מכה על הודאי מגרשה אע"ג דאיכא למימר השתא הוא דבריית מקלקל משא"כ במוציא משום שאינה יולדת שהוא רק שמא לא זכה להבנות ממנה וע"כ הוציאה מספק עכ"ל ז"ל והוא כדברינו דהיכא דאיכא מכה ברורה בלי ספק מגרשה רק אדעתא דהכי ולא גמר לגרשה באופן אחר כמו גבי ספק ועלו דברי הרי"ף ז"ל כהוגן בעזהי"ת כפי שיטת רש"י ז"ל דהוי קלקול גמור: מיהו כ"ז בדאמר לה בשעת גירושין הוי יודע שמשום ש"ר אני מוציאך אז מצי מקלקל לה אבל בלא אמר לה לא מצי לקלקלה ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאף באיילונית בעי שיאמר משום איילונית אני מוציאך ואי לא לא מצי לקלקלה והה"מ (בפ"י מה"ג) מסתפק לאמר בדעת הרמב"ם ז"ל דבאיילונית לא בעי אמר לה וסתמו כפירושו וזה קשה דהא בגמרא פריך דרבי יהודא אדר"י דגבי ש"ר ונדר סובר ר"י דלא חיישינן לקלקולא ובאיילונית סובר דלא יחזיר משום קלקולא ואפיך להו שם ואם איתא דאומדנא דאיילונית עדיפא מאומדנא דש"ר הא לא קשה מידי א"ו דכי הדדי נינהו, ואדרבה התוס' (ביבמות ס"ה) ד"ה אי ובנדה (דף י"ב) כתבו דלהכי לרבנן דרבי יהודה באיילונית יחזיר משום דלא חיישינן לקלקולא דכיון דלא חשש לבדוק בסימני איילונית גמר וגרש בכל ענין ולהכי שתקינן עיי"ש הרי דבאיילונית האומדנא גריעא מש"ר וכן דעת הב"ש בסי' יו"ד דגם באיילונית בעי אמר לה וכל שלא אמר לה בשעת גירושין שמשום זה הוא מגרשה ליכא גילוי דעתא ולא לעז: מיהו אפשר לומר דכ"ז בדבר שלא הטעו אותו שהרי באמת היה ש"ר רק שנתחדש אח"כ שנודע שהדברים בדאים או שיש היתר לנדרה אבל בדבר שהיה טעות מעיקרו שהטעו אותו לגמרי א"צ לומר משום זה אני מוציאך והגט בטל: אולם באמת ז"א דהא אף באמר לה משום ש"ר אני מוציאך אכתי איכא למימר דאף אם היה יודע שהדברים בדאים נמי היה מוציאה וכן בנדר אף אם היה יודע שיש היתר לנדרה והוא מקפיד על הלעז שיצא עליו ועל עיקר הנדר שנדרה ובלשון זה שאמר לה משום ש"ר או משום נדר אני מוציאך אינו במשמע שאינו מקפיד על הש"ר או על הנדר אם ימצאו בדאים ואכתי אפשר לומר דעל הלעז או על מה שהיא נדרנית אף אם לא יתקיימו מקפיד וא"כ ע"כ הא דבעינן שיאמר משום ש"ר הוא משום דבלא אמר לה איכא למימר שהוא מגרשה מטעם אחר ולא מחמת הש"ר או הנדר אלא עילה מצא לתלות בדבר זה ולהכי בעינן שיאמר בשעת הגט שמשום ש"ר הוא מגרשה שאז אנו יודעין שלא מחמת שנאה מגרשה וממילא יכול לבטל אח"כ אם נמצא הדברים בדאין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהדיא (בספ"ק דנדה) בחידושיו עיי"ש בדבריו וכיון דבלא אמר לה תלינן הגט בדבר אחר, א"כ ה"ה בטעות שהטעו אותו באיזה דבר נמי נוכל לתלות הגט בדבר אחר ולא במה שהטעו אותו כ"ז שלא אמר לה שמחמת זה מגרשה: ואף לפירש"י ז"ל בגיטין (דף ע"ב) גבי שכ"מ דגיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר דקאי אכל שכ"מ שנתן גט דחוזר אם עמד משום אומדנא דלא גירש אלא מחמת פחד מיתה וכשעמד חוזר ומשמע אף שלא פירש שמחמת פחד מיתה הוא מגרש ורבה ורבא נמי לא פליגי אלא משום גזירה שמא יאמרו דיש גט לאחר מיתה הא לאו הכי מודו שהגט בטל אם עמד נראה דל"ד דהתם הוי אומדנא בעצם הגט דהרי אנו רואין שמחמת חליו גירש להכי לא בעי, אמירה בשעת הגט ודמי לשטר מברחת דהוי נמי אומדנא ברורה אבל הכא בנ"ד אפשר שאף אם היה יודע שיש לה מעות הרבה נמי היה מגרשה ואף שאפשר שהיה מבקש ממנה ליתן ממון בעד הגירושין, מ"מ בעיקר הגירושין לא היה מסרב רק בעסק הממון היה מבקש ממנה אבל בגירושין עצמן אפשר דלא היה טעות כלל ואף דבתחילה היה מסרב מלגרשה מ"מ אח"כ שנתרצה לגרשה נתרצה ואף אם היה יודע שיש לה ממון הרבה ואין רצונה להחזיר לו נמי היה מגרשה כיון דלא אמר לה שמשום זה שאין לה מזונות מגרשה: ואף לפמ"ש התוס' באיזהו נשך (דף ס"ו) ד"ה פיטומי מילי וז"ל דווקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בוודאי לא נתכווין ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר כו' וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו לגרש בלי תנאי והיא באת לנחמו בדבריו כו' ע"ש הרי שאם בתחילת המכר והגט אמר הלוקח או האשה כן לא בעי תנאי, והכא תחילת השתדלותה להגט היה רק מחמת שהפסידה ממונה ואין לה ממה להתפרנס נראה לי דאף הם לא כתבו כן אלא בתנאי כמו אחריות דמכירה או חזרת נשואין דגט שזה תנאי בעיקר הדבר ובזה אמרינן כיון שבתחילת כניסתם לעסק זה פתחו אדעתא דהכי הוי כמו תנאי אבל בדבר שאינו תנאי בעיקר הדבר רק שהוא גורם להתרצות לעשות הדבר אף אם בתחילה פתחו בזה להשתדלות עשיית הדבר לא הוי כמו תנאי והכא הפסד ממונה ורכושה לא הוי תנאי דהא לא יהבא ליה מידי רק שזהו הגורם שפעלה ממנו הגט ובזה לא דיינינן דין גילוי דעת אלא כשאמר בשעת גירושין אבל בלא אמר לא מהני אף שפתחו בזה וראיה לזה דבזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל פסקו התוס' בכתובות (דף צ"ז) ובשו"ע (סימן ר"ז) דבעינן שיאמר בשעת מכר שמשום זה מוכר ומי לא עסקינן שאמר בתחילת השתדלותו למכור שמוכר מחמת שרוצה לעלות לא"י ואפ"ה אם לא אמר בשעת קנין לא מהני וע"כ דהחילוק כמ"ש דגם שם הוא רק דבר הגורם למכירתו ולא תנאי בעצם המכירה ולהכי בעינן שיאמר בשעת המכירה וקנין וכ"כ המחבר שם בהדיא דאם אמר קודם המכר לא מהני ע"ש גם יש להביא ראיה מהא דתניא בקדושין (ס"ד) בשעת קידושין אמר יש לי בנים בשעת מיתה אמר אין לי בנים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור ופרש"י ז"ל בשעת