עונג יום טוב תנד

וגבי סקילה חיישי ולהכי מהדר לנויי גם דרבנן אדרבנן: ונראה לי ליישב על נכון דאיתא בכריתות (דף כ"ג) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר דברי ר"מ וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר"מ סובר כיון דלא צריך לי' לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש ואח"כ אמר ר"י אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ"ט עד כאן לא פליגי רבנן אלא היכא דאפרשיה ע"פ עצמו ואמרינן לבו נוקפו אבל היכא דע"פ עדים אפרשיה לא הוי סמיך עלייהו דעדים דסבר דילמא אתי אחרים ומזמי להו ומתיב רבא משור הנסקל דמיירי בעדי הזמה ודכוותה בא"ת בעדי הזמה וא"ל אביי דילמא שור הנסקל נמי שבא הרוג ברגליו ודכוותי' באשם תלוי שהוכר האיסור ובפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר"א אומר הרי הוא כמנחת קנאות שהוזמו עדיו דתניא תצא לחולין ור' יוחנן אמר אינו כמנחת סוטה אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משום דסוטה לא לכפרה אתיא אלא לברר עון אבל אשם תלוי דלכפרה אתיא מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו עכ"ל הגמרא הנה חזינן דאביי סובר כרב דבמה שמקדיש ע"פ עצמו גמר ומקדיש מתוך שלבו נוקפו על ספיקו ובמה שמקדיש ע"פ אחרים ונמצא שקר לא גמר ומקדיש ודעתו שאם יתברר ספיקו שיתבטל הקדישו ולאו דווקא בא"ת שהוא לכפרה סובר הכי אלא בכל דבר שעושה מספק ע"פ עצמו עושה לגמרי מתוך שלבו נוקפו דהא אביי ל"ל הך סברא לחלק בין מנחת סוטה שהוא לברר עון לא"ת שהוא לכפרה ויליף א"ת בעפ"י עדים ממנחת סוטה ש"מ דסבירא ליה דבמה שהוא לכפרה אינו גורם שיהא גמר ומקדיש רק החילוק בין ע"פ עצמו לע"פ אחרים לענין גמר ומקדיש ורבא ס"ל האי סברא דלכפרה קאתי ואינו מחלק בין ע"פ עצמו לע"פ אחרים רק דכיון דלכפרה קאתי גמר ומקדיש אפילו בע"פ אחרים ונראה דלרבא היכא דלא אתי לכפרה אפילו ע"פ עצמו אינו גמר ומקדיש דהעיקר הוא לרבא דרק היכא דאתי לכפרה גמר ומקדיש: וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא (פ"ד מה' פסהמ"ק הלכה י"ט) בהפריש א"ת ע"י עצמו ונודע לו שלא חטא דירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה משום דלבו של אדם דוה על עונותיו עי"ש ואח"כ כתב דין שע"פ עדים ג"כ הדין כן הרי שגם בע"פ עצמו נתן טעם משום שלבו דוה על עונו והיינו טעמא דר' יוחנן דלכפרה אתיא והכי משמע נמי דטעמא דרבא בע"פ עצמו הוא ג"כ משום דלכפרה קאתי דהא לרבא מיירי מתניתין בע"פ עדים נמי דומיא דשוה"נ וכיון דמתניתין סתמא קתני לרבנן יפלו דמיו לנדבה בין ע"פ עצמו ובין ע"פ אחרים כמו דע"פ אחרים הטעם משום דלכפרה קאתי ה"נ בע"פ עצמו הטעם משום דלכפרה קאתי דמסתמא חד טעמא לתרווייהו הא היכא דלאו לכפרה קאתי לא גמר ומקדיש ובטל הקדישו ואמרינן דלא הקדיש מספק: ומעתה א"ש דאביי דלא משני דרבנן אדרבנן באיילונית דלדידיה לק"מ דרבנן אדרבנן דדוקא גבי מש"ר אמרינן לא יחזיר דהא הוא לא ידע מידי רק שאחרים הוציאו עליו שם רע ומשום זה מגרשה וכשימצאו דברים בדאים יבטל הגט ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה דבדבר שהוא אינו יודע ועושה ע"פ אחרים אינו גומר לעשות ומצפה שאם יתוודע שהוא שקר יבטל הגט כיון דאפילו בעדים ברורים אמרינן הכי גבי א"ת כ"ש בהוצאת קול וש"ר בעלמא וכן גבי נדר שזה הוי טעות גמור שלא ידע שיש היתר או הפרה לנדר ואיכא קילקול גמור וגזרו דלא יחזיר אבל באיילונית שע"פ עצמו ונפל ספק בלבו שמא היא איילונית וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות שראה בה קצת סימני איילונית ולא ידע אי הוי מחמת כחישותא או שהיא איילונית שהוא ספק שע"פ עצמו בזה אמרינן גמר ומגרש מספיקא וכמ"ש רש"י ז"ל ביבמות גבי לא היו לה בנים דאמרינן מספיקא גמר ומגרש לה שהוא נמי ספק שע"פ עצמו וגמר ומגרש ולהכי לא הוצרך אביי לשיטתו לשנויי דרבנן אדרבנן משום דאיכא למימר דאזלי רבנן לטעמייהו במשנה דכריתות ורק רבא לטעמיה דלא סבר להך חילוקא דע"פ עצמו וע"פ אחרים כלל ובכל דוכתא דלאו לכפרה אמרינן דלא גמר ומקדיש וה"נ לא אמרינן גמר ומגרש וא"כ קשיא דרבנן אדרבנן דכיון דאית להו במוציא משום ש"ר לא יחזיר משום קלקולא שיבטל הגט אח"כ דלא אמרינן גמר ומגרש א"כ באיילונית אמאי יחזיר לחכמים הא לא גמר ומגרש דלא אמרינן גמר ועושה אלא היכא דלכפרה אתיא להכי אמר דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא והוצרך לשנויי מאן חכמים ר"מ דבעי ת"כ: ובזה יש ליישב גם דעת הרי"ף ז"ל שהוא סובר דבעינן למיפסק כאביי דבאיילונית סברי חכמים דיחזיר משום דלא שייך קלקולא דכיון דמעצמו מגרש לה גמר ומגרש לגמרי להכי סברי דיחזיר והעתיק המשנה דחכמים אומרים יחזיר בסתמא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואף דבמוציא משום ש"ר לא יחזיר משום דש"ר מיקרי עפ"י אחרים ולא מגרש לגמרי אלא על תנאי ואף דבעינן למפסק כרבא נגד אביי ומכ"ש הכא דלענין פלוגתא דגמר ומקדיש ר"י ורב נמי פליגי וקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר"י מ"מ הכא סמיך אסתמא דתלמודא (דיבמות ס"ה) דאמרינן התם דלא שייך קלקולא וכמ"ש רש"י ז"ל אנן מי שתקינן והיינו משום דבאמת אמרינן דלגמרי מגרש לה דמחמת ספק שבלבו הוא גמר ומגרש והא דפסק גבי אשה שאין לה ווסת דלא יחזיר אע"ג דגם התם הוי רק ספק שע"פ עצמו, אפשר דהתם הטעם כמ"ש התוס' בשם הרב רבי שלמה דחיישינן שמא תקבע ווסת מהראיה שתראה קודם הגט עיי"ש הא לאו הכי אמרינן בספק שע"י עצמו גמר ומגרש כאביי] והכי סבר רב פפא שהוא המתרץ שם (ביבמות ס"ה) והוא בתרא והלכה כוותי' נגד רבא ואף שהר"מ ז"ל פסק (בה' פסולי המוקדשין) כרבי יוחנן מ"מ הרי"ף ז"ל פסק כרב בזה: ועוד יש לחלק בין לא היו לה בנים לאשה שאין לה ווסת דבלא היו לה בנים דהוי ספיקא כמ"ש רש"י ז"ל והתוס' דלענין ממונא דווקא בתלתא זימנא הוי חזקה אבל לענין שלא תנשא לשלישי חיישינן בתרי זימנא וכל היכא דמספקא ליה אמרינן דלגמרי מגרש לה כיון שהדבר ספק אצלו גמר ומגרש שמעלה בלבו הספק ואפ"ה גומר ומגרש אבל באשה שאין לה ווסת שיש לה חולי ברור שאין לה ווסת ואין כאן ספק שיגמור בדעתו לגרשה בכל ענין ואינו מעלה על דעתו