עונג יום טוב תנב

תקינו לה חליצה ורב גידל א"ר דמשני התם (דף ק"י) אביאה וחליצה בחרשת לא משכחת אזיל בשיטת אביי דמוכיח הכי מכמה משניות דאפילו בחרשת מעיקרא לא מהני חליצה ולהכי אמר דמתניתין דקתני ביאתה או חליצתה לא קאי אחרשת כ"א ביאתה לחודא: והשתא קשה ל"ל לדחוקי ולמימר דלא קאי כלל אחליצה הא משכחת לה בחרשת חליצה וכגון בחייבי לאווין לר"ג א"ר לשיטתו (בדף כ') שם או בעשה ול"ת לדידן דמדאורייתא ליבום לא רמיא ולחליצה רמיא אף לרבא שם וא"כ כיון דלאו בני יבום נינהו מסתמא לחליצה קיימא להכי מהני בהו חליצה משום דסתמן לשמן קאי ושפיר משכחת חליצה בחרשת לשיטת הר"מ ואין לומר דחש"ו גרע מסתמא דדמי למתעסק כמ"ש התוס' (בחולין י"ג) דז"א דהא שיטת הר"מ דחליצת חרש פסול משום כוונה הוא משום דאזיל לשיטתי' דחליצה בעי כוונה גמורה וכמ"ש החכ"צ בשמו אבל אי הוי סגי בכוונה קצת שלא בשעת מעשה וודאי דהוי מהני בעוע"ג כמ"ש בשם הרמב"ן ז"ל דטעמא דר"ה דמהני גבי גט גדול עוע"ג הוא משום דסובר דלא בעי כוונה מעליא וא"כ בחליצת ח"ל דסתמן לשמן קאי ולא בעינן כוונה מעליא מהני מה שגדול עע"ג דבחליצה הא איכא געע"ג ועוד דהיכא דסתמא מהני אמרינן מוכיח מעשה על מחשבה כמו שמבואר אצלינו במק"א ליישב קושיית הירושלמי מגט ותרומה דלא אמרינן בהו מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו דדווקא היכא דסתמא מהני כמו גבי קדשים אלא דמחשבת חש"ו גרע מסתמא להכי מהני מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לשווי' סתמא וכן גבי הכשר לא בעינן כוונה בשעת מעשה שיכוין בשעה שמעלה הפירות לגג כדי שיקבלו המים רק כיון דעביד ע"ד כן מהני אף שלא חשב בשעת מעשה להכי גבי קטן אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כדאיתא בחולין (דף י"ג) אבל גבי גט ותרומה דבעינן כוונה מעליא שיכווין בשעת מעשה שכותב לשמו ולשם גירושין וכן גבי תרומה בזה לא אמרינן מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו והשתא גבי חליצת ח"ל דסתמא נמי מהני משום דסתמן לשמן קאי אף שמחשבת חש"ו גרע מסתמא מ"מ בעינן למימר מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו לשווי' סתמא למהני חליצה דחרש וא"כ למה אמר רב דחרש אביאה לחודה קאי לוקמי בחייבי לאווין דמהני חליצת חרש בהו משום דסתמא לשמה קאי וכיון דסתמא כשר חש"ו נמי כשר משום עוע"ג או משום מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, א"ו דגבי חליצה לא אמרינן סתמא לשמה קאי כיון שע"י חליצה נפטרת ממנו אינה יוצאת מרשותו משום מחשבת סתמא ואע"ג דאינו יכול ליבמה דהא אסורה לו בלאו או בעשה מ"מ לא אמרינן בזה סתמא לשמה ואע"ג דהנוב"י כתב (בס' צ"א) גבי יבום דחרש סתמא לשמה קאי איקנית לו וכו' שאני עיולי מאפוקי דאפוקי לא מפקינן מסתמא ועוד דהתם במחשבת מצוה תליא הקנין ובזה שפיר אמרינן סתמא לשם מצוה קאי והקנין בא מאליו והכא מחשבת פטור בעינן ולא אמרינן סתמא למחשבת פטור קאי: מיהו יש לדחות דהא דלא משני דמיירי בח"ל ומשום דסתמא לשמה קאי משום דהא שם יש שתי יבמות ואפשר בחליצה דחבירתה ולא שייך סתמא לשמן קאי הרי נתברר מכל הדברים שכתבנו דהאי פתי שאנו דנין בו במאי דמיסברי' לי' וסבר דעתו דיעה גמורה וקדושיו קדושין גמורין ולענין גרושין מהני באופן אם נעמוד על דעתו להבינו שהגט הוא הגורם הכריתות ושיצוה לסופר לכתוב לשם כריתות ולכוין בשעת נתינה שנותן לשם כריתות אבל אם אי אפשר להבינו דברים הללו אין כח בגיטו להתיר קדושיו וזה ברור: ראיתי בספר תורת גיטין (ר"פ כל הגט) שהקשה בכל הני דפסיל מתניתין דכל הגט משום שלא לשמה כמו קול סופרין מקרין ולהנך פוסקים דבעינן שליחות בגט תקשה ת"ל שנכתב בלי שליחות הבעל ופסול ותירץ דנ"מ אם אמר הבעל להסופר כתוב גט לאשתי ואח"כ כתב גט להתלמד דבזה אין לפסול משום שליחות דהא הסופר במקום הבעל קאי ופסול משום לשמה וכן יישב בזה קושית הרשב"א ז"ל על הנך פוסקים דבעי שליחות ממתניתין דכותב טופסי גיטין עיין שם ונפלאתי על דבריו ז"ל דאטו אם הבעל אמר להסופר כתוב גט לאשתי נימא דמה שכותב טופסי גיטין או להתלמד יהא בזה שליחות הבעל הא אין שייך לומר שנעשה שלוחו אלא על מה שהוא עושה בכוונת שליחות המשלח אבל מה שהוא עושה להתלמד לא נקבע בזה שליחות המשלח דאטו גופו של השליח כגופו של משלח בכל עת ובכל רגע הלא רק בשעה שהוא עושה בכוונה לשם שליחות הוי כמו שעושה המשלח אבל לא במה שעושה בלי כוונה ואכתי תקשה להנך פוסקים דבעי שליחות אמאי לא פסיל כל הני גוונא דמתניתין משום שנעשה בלי שליחות הבעל וצ"ע: סימן קנד שאלה באחד שהלך מביתו זו אשתו ללמוד בעיר אחרת והניח לאשתו ממון ומסחר במה להתפרנס והיא לא היה לבבה שלם עמו וכשבתו שם כשני שנים באת אליו אשתו והפצירה בו שיגרשנה יען כי הפסידה כל אשר הניח לה והיא עניה ודלה ואין לה ממה להתפרנס ונתנה עליו בקולה באשר הוא חייב במזונותיה ומזונות ילדיו ואחרי ההפצרות שמע לקולה ונודע לו כי כחשה לו וכל אשר יש לה הטמינה ויש לה סך רב להתפרנס מזה הוא וילדיו ועתה מערער על הגט באמרו אלו ידע שכן הוא לא היה מגרשה גם מסר מודעא על הגט: תשובה תחילה נדבר בעזהי"ת מענין ערעור מה שהטעתו. (בגיטין מ"ו) אמרינן המוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר לא יחזיר ובגמרא אר"נ והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך ומפרש בגמ' דקסבר טעמא משום קלקולא שמא תלך ותנשא לאחר ונמצא דברים בדאים ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא אפי' נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכתבו התוס' והרשב"א ז"ל דלא הוי אלא לעז בעלמא ולא שיהא הגט בטל ממש דהא לא אמר לה על מנת ואע"ג דבכמה מקומות מהני גילוי דעתא כמו שטר מברחת וזבין ולא איצטריכא ליה זוזי הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול והאחרונים ז"ל נדחקו בפירוש דבריהם במ"ש דהכא ליכא למימר הכי ומהר"מ אלשיך ז"ל בתשובתו רצה לפרש דסבירא להו דגילוי דעת לא מהני בגט אלא בממון: אבל באמת נראה לי פשוט דא"צ לזה אלא כוונתם דאף דגלוי דעת מבטל הגט מ"מ הכא ליכא גלוי דעת כלל דאפשר לומר דכיון דיש עלי' ש"ר מאוסה עליו ורוצה לגרשה אף אם הדברים בדאים וכן בנדרנית אינו רוצה באשה נדרנית אף שיש היתר לנדרה ולא הוי גילוי לומר שאם היה יודע שהדברים בדאים או שיש היתר לנדרה לא היה מגרשה וכן כתבו התוס' אח"כ בד"ה שלא דלישנא בתרא דסובר משום פריצותא סובר שאין הטעם בש"ר משום קלקולא דלא מצי לקלקלה דכיון דמשום ש"ר מגרשה דעתו לגרשה בכל ענין אפילו אם ימצאו דברים בדאים ע"כ אבל היכא דהוי גילוי דעת גמור מהני נמי גבי גיטא ואפילו באיילונית נמי איכא למימר כיון דלא היו לה בנים ויש לה קצת סימני איילונית [כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ד"ה ועוד] מוציאה. בכל ענין אע"פ שאינה איילונית גמורה וכה"ג כתב רש"י ז"ל (ביבמות ס"ה) גבי ניסת לרביעי והיה לה בנים שאין הגט בטל משום דלגמרי מגרש לה [ואע"ג דרש"י ז"ל מפרש הכא דהוי קלקול גמור כמו שנפרש לקמן מ"מ הכא דכבר