עונג יום טוב תנא

ליתנה לפלוני ור"י סובר דכוונה גמורה בעי הרי דאף שצוה לכתוב עכ"ז בעינן כוונה גמורה דאי סתמא נמי כשר אין לך כוונה קלה יותר מסתמא וכן בירושלמי דפריך אר"ה דיוכיח מעשה על המחשבה ומשני ברם הכא הוא כותב וחבירו מגרש הרי דצריך לכתוב לשם גרושין ולהכי אין מוכיח מעשה הסופר על הענין שיעשה הבעל וא"א דסתמא נמי כשר ודאי דהוי בעינן למימר מעשה מוכיח על מחשבתו דהא א"צ לחשוב כלום רק כותב בצווי הבעל ואף דסתמא דקטן גרע טפי כמש"כ התוס' בחולין (דף י"ב) היינו היכא דליכא מעשה שיוכיח על מחשבתו אבל היכא דסתמא כשר ומעשה הקטן מוכיח על מחשבתו ודאי דמהני ומדפסיל חש"ו ש"מ דבעינן כוונה גמורה אפילו היכא שצוה לכתוב גט ועיין במרדכי ופסקינן כן (באו"ח סי' י"א) גבי טויית ציצית דבעינן לשמה וסתמו לאו לשמה קאי רק בעינן שיאמר בתחילת הטוי' שטווה לשמן או שיאמר לאשה טוי ציצית לטלית משמע דבאומר לה טוי ציצית לטליתי לא בעינן שתכוין היא לשמה וע"כ משום דע"י צוויו לטוות סתמא לשמה קאי מיהו אין ראיה משם דהתם מיירי שגם האשה טווה לשמה אלא משום דלא סגי במחשבה לחוד כמש"כ הרב"י שם בשם כמה פוסקים ולזה מהני אמירת המצווה לענין הוצאה בפיו כיון שהוא צוה לטוות לשמה והאשה טווה במחשבת לשמה מהני אבל אם היא טווה בסתמא לא מהני [ויש לתמוה מזה ע"ד הש"ע באה"ע (סימן קל"א סעי' ז') שכתב וכן יאמר הסופר בפיו כשמתחיל לכתוב שכותב לשם פלונית וכו' וכתב הב"ש ע"ז דאפי' בדיעבד מעכב האמירה ע"כ וזה תימא דהא כאן שהבעל צוה לכתוב גט לאשתו דמי לאומר טוי לי ציצית לטליתי דמהני וצ"ע]: ועדיין יש לעיין דכיון שהמגרש הזה הוא מחויב ליתן גט כשר מדינא דהא בנתן גט פסול פסק הרמ"א (בסי' קנ"ד) דכופין אותו ליתן גט אחר ואף שיש לומר דהכא שאני דהיא גרמה לעצמה מ"מ ודאי דמצוה לגרשה דהא לא קיים פו"ר ואסור באחרת משום חדר"ג ומצוה לגרשה כדי לישא אחרת וזו כבר אסורה לו מטעם ספק מחזיר גרושתו משנשאת שמא גט קמא מעליא הוא וא"כ בזה וודאי דבעינן למימר סתמא לגרושין קיימא ונהי אם לא ידע כלל שהגט הוא המוציאה ממנו אפשר דדמי למתעסק דגרע מסתמא כמש"כ התוס' בחולין (דף י"ג) ובזבחים שם גבי קטן דדמי למשום חולין וגרע מסתמא וה"נ אם לא ידע כלל שהוא ספר כריתות וסתמא לא מהני בזה מ"מ אם ידע שפיר שבגט זה נפטרת ממנו אלא שלא ידע לחשוב זה בשעת נתינת הגט א"כ אפשר לומר דסתמא לשמה קאי כיון דבעיקר ענין הגרושין הוא רוצה לגרשה וגם יודע שבגט זה מגרשה רק במה דבעינן שיחשוב בשעת נתינה שמגרשה בגט זה ובזה אמרינן סתמא לשמה קאי דהיינו דבר שהוא מצוה לעשות ולחשב אע"ג דלא חשב כמאן דחשב דמי ואע"ג דהתוס' כתבו כדאמרינן סתם אשה לאו לגירושין קאי ואפי' זינתה מ"מ לאו להתגרש בגט זה קיימא א"כ ה"נ נהי דמסתמא להתגרש עומדת מ"מ לאו להתגרש בגט זה עומדת, היינו התם דמספקינן אי חל מחשבת לשמה על הגט בזה אמרינן כיון דלא להתגרש בגט זה עומדת לא מהני מה דלגרושין עומדת אבל הכא דלענין מחשבת תורת כריתות בשעת נתינה קיימינן מהני מה דלגרושין עומדת. דכיון דלגרושין עומדת נקבע מאליו בנתינת גט זה תורת כריתות מיהו נ"ל דכיון דלא מהני מה שרוצה לגרשה רק דבעינן שיחשוב שרוצה לגרשה בגט זה א"כ מאי מהני מה דלגירושין עומדת סוף סוף אינה עומדת להתגרש בגט זה דוקא ויכול לגרשה בגט אחר ואנן בעינן מחשבת תורת כריתות בהאי גיטא, וע"ז אינה עומדת מסתמא, ואף שכאן תרווייהו איתנהו בה האשה עומדת להתגרש משום דחייב לגרשה מדינא והגט עומד לגרש בו שכבר נכתב כדין לשמו ולשמה ולשם כריתות מ"מ ענין סתמא לשמה קאי מקדשים אנו למדין והתם הבהמה עומדת להשחט לשם חובתה וא"א בענין אחר אבל כאן אף שהיא עומדת להתגרש והגט כבר נכתב לשם גרושין דידהו מ"מ יכול לגרש גם בגט אחר ומנין לנו לקבוע תורת כריתות בהאי גיטא בלא כוונתו וכ"כ החכ"צ בתשובה (סימן א') גבי גט מומר וז"ל וא"ל דסתם אשת מומר לגירושין עומדת כיון דאסורה לו שהרי התוס' כתבו דאפילו זינתה לאו להתגרש בגט זה עומדת ע"ש והרי התם בעי למיפסל גט מומר משום דאדעתא דנפשי' עביד ולא מכוין בנתינתו לגרשה כמבואר שם מדבריו הרי אע"ג דהאשה עומדת להתגרש והגט כבר נכתב כדין נמי לא אמרינן סתמא כשר משום דלא דמי לקדשים דהתם הבהמה עומדת לשחיטה זו ומשום הכי לשמה קאי: וכן מצאתי להגאון בעל טורי אבן ז"ל שכתב ליישב קושייתו בהא דר"ל סובר בפסחים (דף קי"ד) מצות צריכות כוונה ובנזיר (דף כ"ג) פריך לר"י דאמר האוכל פסח לשם אכילה גסה מקרי פושע וקרי בי' פושעים יכשלו בם נהי דלא עביד מצוה מן המובחר מצוה מיהו עביד ותירץ הטו"א ז"ל דאף למ"ד מצות צריכות כוונה היינו דוקא במצה ושופר ולולב דאין חתיכת מצה זו או לולב זה מיוחדים למצותו דאפשר לקיים במינן ע"י דברים אחרים ואין אלו סתמן עומדים למצותן ודמי לסתמא דגט דסתמא פסול משום דלאו לגירושין קיימא ואפילו זינתה סתם לאו להתגרש בגט זה עומדת אבל בדבר פרטי המיוחד ועומד למצותו וא"א לקיימו אלא בגופו ואפילו במינו א"א אלא בו כגון אכילת קדשים ופסח דמצות אכילתן מיוחד לגופו דמי לשחיטת קדשים דסתמן לשמן עומדין וכן במילה סתמא לשמה קאי עיי"ש בדבריו לפ"ז גבי גט נמי אף שהגט נכתב לשמו ולשמה מ"מ כיון דאפשר עדיין לגרשה בגט אחר מסתמא לאו לשמה קאי דלא דמי לשחיטת קדשים ואכילת קדשים דא"א לקיים מצותו אלא בשחיטה זו ואכילה זו ומכ"ש לפי תירוץ השני שתירץ הטו"א ז"ל לחלק בין היכא דאפשר לחזור ולעשותן כמו גבי מצה ולולב דצריכות כוונה וסתמן לאו לשמן קאי ודוקא גבי אכילה ושחיטה דקדשים דא"א לחזור ולעשות מצותן פעם שני אז סתמן לשמה קאי א"כ גבי גט לענין כוונה דנתינה כיון דאפשר לגרש בגט אחר לא אמרינן סתמא לשמה ולולי דברי החכ"צ ז"ל הי' נ"ל דלא שייך כלל האי סברא דסתמא לשמה קאי אלא גבי קדשים דאין המחשבה מוציאה שום דבר מרשותו וכן גבי כתיבת הגט דאע"ג דהגט מוציאה מרשותו מ"מ אנן השתא לענין כתיבת הגט קיימינן אי חל על כתיבת הגט ענין לשמה וכתיבת הגט אינה מוציאה מרשותו עדיין אבל כשאנו באין לדין על המחשבה דנתינת הגט דבעינן שיכוין להוציאה בגט זה בשעת נתינתו לא שייך סתמא לשמה כיון דבהאי סתמא אנו מוציאין אותה מרשותו אם השלים כל תנאי הגט לכוין להוציאה אין מחשבה נתפסת מאלי' להוציאה מרשותו וכן גבי כוונת חליצה לא אמרינן סתמא לשמה קאי כיון דבעינן שיכוין להוציאה בחליצה זו לא אמרינן בכה"ג סתמא לשמה קאי: ובזה כתבנו להוכיח שיטת הר"מ שכתב הטעם דחליצת חש"ו פסול משום דלאו בני דיעה נינהו ולאו משום דלאו בני קריאה נינהו וכתבנו משום דדעת הר"מ דלמסקנא דמסיק אביי דאפילו בחרשת מעיקרא לא מהני חליצה ע"כ הטעם משום דעת ולהכי לא מהני אפילו בחרשת מעיקרא דגבי חליצה לא אמרינן כי היכי דעל הכי נפיק משום דלא שכיחא ולא