עונג יום טוב תמט

גרושין ואפ"ה קפיד קרא שיתן בכוונת גרושין א"כ מנ"ל פלוגתא אחרת ביניהם לומר דלרבי לא בעינן כוונת גרושין באתי לידה לגרושין: ולפמש"כ יש ליישב מה שקשה על הר"מ שכתב הטעם דכנסי שטח"ז משום שלא נתן בתורת כריתות ויליף לה מספר כריתות ונתן בידה ובספרי מפיק לה מושלחה ועוד בספרי שלנו איתא ושלחה מביתו עד שיאמר הא גיטך א"כ אמאי פסק הרמב"ם דבלא אמר כלום הוי גט פסול כיון דמה"ת בעינן שיאמר הא גיטך א"כ בלא אמר אינו גט כלל. מיהו הרשב"א והמלחמות הביאו לשון הספרי ואינו מוזכר שם עד שיאמר הא גיטך מ"מ קשה מאי דמפיק בספרי כנסי שטח"ז מושלחה והר"מ לא הביא כלל הך קרא ונ"ל דהר"מ הי' מפרש הך ספרי דלא מייתי קרא דושלחה לאורויי דכנסי שטח"ז אינו גט דזה ידעינן מפשטא דקרא דספר כריתות ונתן בידה דצריך שיתן בתורת כריתות אלא דאתי לאורויי אם נתן בתחילה בפסול ועכשיו רוצה לגרש כדין דבזה הוא פלוגתא דר' ורשב"א לרשב"א לא מהני עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה משום דבעי שיהא תחילת הנתינה לשם כריתות ורבי סובר דאף אם הגיע לידה בתורת פקדון או בלשון כנסי שט"ח נמי מהני ומתני' דידן דכנסי שטח"ז אתא כרבי דסגי באומר הא גיטך וע"ז דריש הספרי ונתן בידה ושלחה מביתו דהיינו שאחר הנתינה שהוא כבר בידה אז יהא חל עליו תורת שלוח וגירושין אף שתחילת הנתינה לא היתה לגרושין וזהו שאמר ונתן בידה ואחר הנתינה אז יהא חל עליו גרושין מכאן אמרו כנסי שטח"ז אינו גט עד שיאמר הא גיטך אבל באומר הא גיטך מהני אע"ג דהנתינה לא הי' לגרושין נמי מהני אם אמר אח"כ הא גיטך וילפותא דושלחה לא קאי אהא דכנסי שט"ח לא מהני אלא אהא דסגי באמר לה הא גיטך ודין זה לא מוזכר בשום מקום במשנה רק במשנה זו ע"כ מזכיר משנה זו] ולזה שפיר פסק הר"מ דאם לא אמר כלום נמי מהני מה"ת דקרא דושלחה משמע דקאי אאתי לידה שלא בהכשר גרושין כמו בכנסי שט"ח או בפקדון דאז פשיטא דבעינן ושלחה שיאמר הא גיטך דאל"כ במאי הוי גיטא: וא"ש נמי מה שיליף הר"מ דכנסי שטח"ז לא מהני מקרא דספר כריתות ונתן בידה משום דעיקר קרא דספר כריתות ונתן בידה מיירי בנתן לשם גרושין אבל אם נתן לשם פקדון ואח"כ אמר לה הרז"ג ילפינן מושלחה וא"כ לפ"ז הרי מוכרח דגם אם נתן בתורת גט בעי כוונה דהא כתיב ספר כריתות ונתן בידה ומיני' ילפינן דבעי לשם כריתות ואף שנתן מתחילה בתורת גט צריך לכוין לשם כריתות ולכאורה יש להביא ראיה דגט לא בעי כוונה לשם כריתות בשעת מעשה מהא דאמר ביבמות (דף קי"ג) דבעי ר"א מיפשט פשיטא לי' לר"א דחרש דעתי' קלישתא הוא מיהו מספקא לי' אי דעתי' צילותא אי לאו דעתי' צילותא כו' ולעולם חדא דעתא היא או דילמא פשיטא לי' דדעתי' קלישתא ולאו דעתי' צילותא והכא ה"ט כיון דעתים חלים ועתים שוטה למאי נ"מ להוציא אשתו בגט א"א חדא דעתא כקדושין כך גרושין וא"א עתים חלים ועתים שוטה קדושי מצי מקדש גרושי לא מצי מגרש. והשתא נהי דמיירי שידע כל הידיעות שצריך לידע בגרושין כיון דלר"א מהני ידיעתו בקדושין ה"ה בגרושין. מ"מ לדעת הרמב"ן ביבמות (דף ק"ב) וכ"כ הרשב"א בחדושיו (למס' חולין) דהא דמהני בחליצה געוע"ג משום דבעי רק כוונה במקצת. וכן ר"ה דסובר דמהני בגט געוע"ג משום דבעי כוונה רק ליתנה לפלוני ור"י א"ש דסובר דלא מהני געוע"ג משום דבעי כוונה גמורה א"כ אמאי פשיטא לי' לר"א דאי חדא דעתא היא כקדושין כך גרושין דילמא אע"ג דחדא דעתא היא מ"מ לקדושין דלא בעי כוונה בעת הקדושין כ"א דלידע דקני לה [ולפי מש"כ לעיל לא בעי כלל דלידע דבהאי כספא קני לה ואפי' אם צריך לידע דבהאי כספא קני לה מ"מ כוונה בשעת מעשה ודאי דלא בעינן בקדושין רק שיתעסק לישא אשה וידע שבכסף קונה אותה ומקדשה שתהא שלו] להכי מהני דעת החרש לר"א אבל בגיטין דבעי דלידע דבהאי גיטא מגרש לה כמש"כ ומכש"כ אי בעינן שיתן לשם כריתות בשעת מעשה לא מהני כוונתו דחרש כלל מיהו נ"ל דאין ראי' מכאן דכיון דר"א סובר דתרומתו לא תצא לחולין ומהני כוונתו לענין תרומה כש"כ לגט דמהני נתינת גט דידי'. דהא כוונה דתרומה ודאי דבעינן כוונה מעליא דכתיב ונחשב לכם תרומתכם ועיין תוס' (פ"ק דחולין בשם הירושלמי): מיהו עדיין תקשה הא דפריך שם באיכא דאמרי דא"ש אשת חרש חייבין עלי' אשם תלוי ממשנה דחמשה לא יתרומו. וא"כ קשה מאי מקשה מתרומה דילמא תרומה דבעי כוונה מעליא לא מהני כוונה דחרש אבל לא לקדושין מיהו נראה דלאו קושיא היא כלל דכיון דחרש יש לו קדושין ויש לו קנין א"כ פשיטא דיש לו כוונה דכבר כתבנו במק"א דאפילו לר"ה דסובר דמהני כתיבת חש"ו בגעוע"ג מ"מ היינו כתיבת הגט מהני דהוי רק כוונה ולענין כוונה מהני געוע"ג אבל בגוף הגרושין לא מהני געוע"ג דמשנה שלימה שנינו נתחרש לא יוציא עולמית הרי דלא מהני געוע"ג לענין נתינת עצם הגט משום דלא מהני געוע"ג אלא לענין כוונה אבל להוציא אשתו דבעי דעת ורצון ולענין רצון לא מהני געוע"ג כמו דקיי"ל דמכירת חש"ו לא כלום היא וכיון דסובר ר"א דחרש מצי לקדש ע"כ דחשיב דעה גמורה ויכול לגרש ג"כ: ולכאורה יש להביא ראיה מהא דפסלינן חליצת חרש כדתנן (יבמות ק"ד) החרש שנחלץ והחרשת שחלצה חליצתה פסולה ופי' הרמב"ם ז"ל הטעם (בפ' ו' מה' ח"ו) משום דלאו בני דיעה נינהו וקשה הא תינח בפקחת ואח"כ נתחרשה וכן בחרש שנפלה לו מאחיו פקח אבל חרשת מעיקרא אמאי חליצתה פסולה נימא כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה כמו דאמרינן לענין גט דחרש, א"ו דה"ט דגט לאו בכוונה בשעת מעשה תליא מילתא להכי מהני גט דידי' נגד קדושין דידי'. אבל חליצה דבעי כוונה מעליא בשעת מעשה לא מהני אף בקדושין דרבנן מיהו נ"ל דלאו ראיה היא דאפ"ל דגט נמי בעי כוונה גמורה לשם כריתות בנתינה. ומ"מ אמרי' כשם שכונס גבי גט דמעיקרא הכי תקנו שיוכל החרש להוציא בגט בשעה שתיקנו קדושין לחרש דאי לא הא לא קיימא הא ומימנעי ולא נסבו לי' אע"ג דגט בעי כוונה וקדושין לא בעי כוונה מעליא מ"מ תקנו לי' גט דהא הש"ס דילן לא סבר להא דאמרינן בירושלמי על מתני' דכשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה הד"ד כשמקדש בשטר אבל קידש בביאה קדושיו מעשה ואין גרושיו מעשה משום דכל שאין הגרושין על מצב א' וכח א' עם הקדושין לא אמרינן כשם שכונס כך מוציא. אבל הגמרא דילן לא סבר להאי כללא אלא דאפי' קידש בביאה נמי מהני גט כמש"כ המל"מ דמכל הך סוגיא משמע דאפילו בקדושי יבם נמי אמרינן כשם שכונס וגם כל הפוסקים השמיטו להירושלמי וטעמא דמעיקרא הכי תקינו שיוציא בגט כי היכי דלא מימנעו ונסבו לי' ולה"נ אע"פ שגט בעי כוונה יותר מקדושין אפ"ה אמרינן כשם שכונס אבל בחליצה לא חששו משום זה לומר כשם שכונס ברמיזה כך יוציא בחליצה ברמיזה דעל הרוב לא שכיחא שימות בלא בנים ושיהא הוא חרש והיבם חרש וכן גבי חרשת נמי לא שכיחא כולי האי ולא הוצרכו לתקן דלהוי בי' חליצה ולהכי כיון שחליצה בעי כוונה מעליא יותר מקדושין לא אמרי' בחליצה כשם שכונס כו' ושפיר כתב הרמז"ל דחליצת חרש פסול משום שאינו בן דעת ואפי' בחרש מעיקרא: אולם יש לדין דאף אם נימא דהבעל צריך ליתן לשם כריתות, מ"מ לפמש"כ הפנ"י בקו"א (למס' גיטין) והבאנו לקצת דבריו לעיל שחקר אמאי לא נימא היכא דהבעל צוה לכתוב גט אז גם אם כתב הסופר סתמא נמי כשר דכיון