עונג יום טוב תמז

דנין עליו זה א"א להסביר לו שיכוין בשעת נתינה לגרשה בגט זה ואף אם בשעת נתינה נאמר עמו הנוסח המורגל בו תהי' מגורשת ממני, מ"מ אין לו לב להבין שצריך לחשוב מה שהוא אומר שבגט זה תתגרש וא"א להסביר לו דבר זה שיוציא הענין בפיו שנותן גט כדי להתירה לפי שרובי דברים אינו מבין מה שאנו אומרים לו ובפרט בנתינת טעם לאיזה ענין קשה להסביר לו עד שיבין ובקושי גדול ובימים רבים הסבירו לו שבגט נפטרת אשתו ממנו ומחמת נתינתו לידה לא תהא עוד אשתו אבל להסביר לו שיחשוב הוא שנותן גט כדי להתיר' זהו מהנמנע ומשמע לי שגם דין הפתי שדן בו מהרי"ט ז"ל בענין חליצה הי' ממש כה"ג שהסבירו לו שבחליצה זו נפטרת ממנו וסבר אבל לא היו יכולין להסביר לו שיהא בבינת לבו לכוין בשעת חליצה שחולץ כדי לפוטרה. ובזה הי' דן מהרי"ט דגבי חליצה לא בעינן לכוין בשעת מעשה ולא בעינן רק שידע שבחליצה זו נפטרת ממנו לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה והח"צ ז"ל חלק עליו וכתב דבעינן מחשבה בשעת חליצה ומביא ראי' מהרמב"ם וסמ"ג שכתבו שצריך שיתכוונו היבם והיבמה לשם התרת חליצה]: והנה גבי גט כתב בסה"ג (אות רכ"ט) להזהיר הבעל שיכוין לגרשה בגט זה וכ"כ החכ"צ בתשובה (סי' א') דפשיטא לי' דכוונת גט וכוונת חליצה חדא מילתא היא מהש"ס (ד' ק"ו) גבי גט מעושה וחליצה מעושית שמשווי להו כהדדי עיי"ש. ומטעם זה דעתו לפסול גט מומר וחליצת מומר אף שנותן ברצונו הטוב בלי כפיה, מ"מ כיון דאדעתא דנפשי' עביד א"כ אינו מכוין בשעת מעשה לגרשה בגט זה ומהרהר בלבו בשעת נתינה בדברים אחרים ויתבאר לקמן אי"ה: וראיתי לבעל גט מקושר שכתב ע"ז שזה אינו אלא לכתחלה דפשיטא שהוא עסוק לגרשה ואם אמר כתבו ותנו כותבין ונותנין אעפ"י שאין הבעל כאן ובגיטין (ד' פ"ז) אמרי' אימר דבעי ר"א כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עכ"ל ודבריו תמוהין מאוד מש"כ מהא דכותבין ונותנין גט הא התם השליח במקום הבעל קאי ומהני כוונת השליח והלא בתרומה ודאי כוונה מעליא בעינן דכתיב ונחשב לכם תרומתכם ואפ"ה משוי שליח והשליח תורם בכוונה בשליחות הבעלים ומש"כ מהא דלא בעינן נתינה לשמה ג"כ תמוה דאף דלא בעי לשמה מ"מ כוונה בעי ולא פליג אביי על ר"י אלא בהא דאמר ר"י דלר"א בעי שידעו העדים באיזו גט מגרשה ואם נתערבו פסול והוא תוקף דין לשמה וע"ז אמר אביי דלא בעינן לשמה אבל מ"מ כוונה בעי דלשמה וכוונה תרי מילי נינהו ואם נתערב אתרוג של ערלה עם אתרוג של היתר ונטל שניהן וכיון לצאת י"ח במותר שבהם יצא דשפיר הוי כוונה ואפ"ה בגט בעי למיפסל משום לתא דלשמה וע"ז מסיק דלא בעי לשמה אבל כוונה דבשעת מעשה לעולם דבעי והתם הוי כוונה מעליא דמכוין לגרשה בגט דידה יהי' איזה שיהי' ומצאתי בתשובות צמח צדק (סימן ס"ח) הועתק שם תשובות הגאון בעל תוי"ט דכשהבעל ע"ה קורין לפניו ומפרשים לו לשון הגט שיבין מה כתוב בתוכו מיהו אפשר דזה אינו מעכב ורק אם יודע שהגט כורת ביניהן סגי: אמנם גם ראיית החכ"צ ז"ל דלא מחלקינן בין גט לחליצה דנימא דאע"ג דחליצה בעי כונה בשעת מעשה אבל גט לא בעי כוונה בשעת מעשה מהא דפריך מ"ש גט ומ"ש חליצה אי דאמר רוצה אני אפילו חליצה נמי אי דלא אמר רוצה אני אפי' גט נמי פסול וא"א דחליצה בעי כוונה בשעת מעשה ולא גט א"כ דילמא היינו דאיכא בין גט ובין חליצה דגט כיון דלא בעי כוונה בשעת נתינה רק רצון להכי מהני באומר רוצה אני אבל חליצה דבעי כוונה בשעת מעשה אף באומר רוצה אני פסול ואע"ג דגם גבי קרבן כשר באמר רוצה אני וקרבן בעי כוונה. היינו כוונת הכהן המקריב אבל בבעלים לא בעינן כוונה רק לרצון בעינן והנ"ל לראי' זו כיון הח"צ ז"ל אבל באמת לאו ראי' היא כלל דהא כיון דמסקינן בקדושין דטעמא דמהני באומר רוצה אני משום דמצוה לשמוע לחכמים וכדאסברה לן הר"מ ז"ל (בה' גרושין) וביארנו דבריו במק"א וא"כ כיון דוודאי גמר ומתרצה ברצון גמור לשמוע דברי חכמים א"כ אף דבעי כוונה בשעת מעשה אמרינן ודאי כיון כד"ת וגם בחליצה מהני רצון: ועוד נ"ל דאפילו מהס"ד דש"ס בקדושין (ד"נ) דטעמא בגט כשר באומר רוצה אני משום דדברים שבלב אינן דברים ולא ידע עדיין מסברא דמצוה לשמוע דברי חכמים. עכ"ז אין להביא ראי' מזה דגט א"צ כוונה בשעת מעשה דאי אמרת צריך כוונה א"כ מאי מהני הא דדברים שבלב אינן דברים דזהו דוקא בקדושין ומקח וממכר דבעינן רק רצון וכיון שעשה מעשה ומכר אמרי' דברים שבלב א"ד אבל בגט אי בעי כוונה מאי מהני דלא הוי דברים הא מ"מ מחוסר כוונה הוא הא לאו מילתא הוא דכיון דדברים שבלב א"ד ואמר בפיו שרוצה בזה אין לך כוונה גדולה מזו דמה שאומר בפיו הוי כוונה מעלייא ותדע דכל היכא דאמרינן דברים שבלב א"ד מהני אף במקום שצריך כוונה דהא הרשב"א ז"ל בקדושין נדחק שם ליישב הא דאמרינן נתכוין לומר עולה ואמר שלמים לא אמר כלום ולא אמרינן דברים שבלב א"ד עיי"ש והא נדרים וודאי דבעי כוונה מעליא ואפ"ה בעינן לומר דדברים שבלב א"ד וא"כ ה"נ גבי גט אף דבעי כוונה מ"מ כיון דדברים שבלב אינן דברים הוי כוונה מעליא והא דאמרינן בכתובות (דף פ"ו) אם אינו רוצה לעשות מ"ע מכין אותו עד שעושהו וקשה מאי מהני עשייתו למ"ד מצ"כ, ואפילו למ"ד א"צ כ' מ"מ במתכוין שלא לצאת לא יצא וצ"ל דמסתמא רוצה כמו שהסביר הר"מ ז"ל במה שאמרו מצוה לשמוע דברי חכמים: והנה לשיטת הרמב"ן והרשב"א דטעמא דכנסי שטח"ז אינו גט משום דדרשינן בספרי ושלחה מביתו שיאמר לה הא גיטך אין מכאן ראי' לענין כוונה דהתם משום לתא דידה שתדע היא שזה גט דבאם הודיע לסהדי מהני משום שהם יודיעו לה אבל לשיטת הר"מ ז"ל שכלל פסול דכנסי שטח"ז בתנאי הט' שיתנהו לה בתורת גרושין ומפיק לה מקרא דספר כריתות ונתן בידה וכבר כתבנו דאף דאפשר לדחוק גם בדעת הר"מ דהא דקאמר שיתנהו לה בתורת גרושין היינו נמי משום לתא דידה שהיא תדע שהוא גט מ"מ לישנא לא משמע הכי דהא בהא דאמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה כתב הר"מ שהרי נתנו בתורת גרושין משמע דמשום לתא דבעל פסלינן בלא נתן בתורת גירושין דבעינן שיתן בתורת גרושין וגם כיון דדרשינן ספר כריתות ונתן בידה א"כ פשיטא דקפדינן על נתינת הבעל שתהא בתורת גרושין וא"כ ודאי דאיכא לאיסתפוקי דלמא בעינן כונה בשעת מעשה: ולכאורה יש להביא ראי' ממש"כ הרמב"ם דבנתן לה בשתיקה מדאורייתא הגט כשר וכן מהא דקיי"ל בקדושין (ד' ו') כר' יוסי דנתן לה ולא אמר כלום כשר לגמרי בעסוקים באו"ע. וא"כ קשה נהי דעסוקים באו"ע הוי הוכחה שרוצה לגרשה מ"מ מנ"ל דאיכוין בשעת מעשה ליתן לשם כריתות, ואע"ג דאמר שכיון מ"מ כמו דאמרינן גיטין (ד' י"ט) הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכא למקריא ואם לא קראו דעת הרמב"ם וכל הפוסקים דהויא ספק מגורשת והמרדכי כתב דאינו גט כלל אף שקראו אח"כ דעדי מסירה בעי למידע בשעת מסירה מה הי' כתוב בגט ואף דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן ומכש"כ בזה דהוי מילתא דעבידא לגלויא מ"מ לא מהני כיון דלא ראו בעצמן ואם איתא דבעי כוונה הי' צריך לפרש הא גיטך שידעו העדים שנותן לה כעת במחשבת גרושין ומאי מהני בעסוקים באו"ע א"כ כיון דפסק שמואל כר"י ש"מ דלא בעינן כוונה בשעת מעשה אלא דלידע שבגט זה תצא ממנו וכיון דידע דהא עסוקים באו"ע ש"מ שלדעת שתתגרש נתנו לה מיהו אפשר לומר הא דפסק דבעסוקין באו"ע סגי מיירי שגירש בעדי חתימה וע"ח לא בעינן שידעו אם הי' הנתינה כדין כדאמרי' (ד' פ"ו) גבי שנים ששלחו ב'