עונג יום טוב תמו

אפרוטה כמ"ש הראשונים והש"ע הא לדידן בלא"ה צריך לומר בזה משום ידים מוכיחות וצריך לפרש דדעתו אפרוטה אבל לפמש"כ דבקדושי כסף אם לא כיון כלל במאי מקדש לה נמי מהני לא הוצרכנו בזה ידים מוכיחות משום דאמרי במלוה מקדש לה, דהא באמת בפרוטה מקדש לה ובדבר שסתמא נמי מהני לא בעינן ידים מוכיחות ואע"ג דבקדושי שטר כתבנו בשם הריטב"א דבעינן בזה ידים מוכיחות שאני שטר דילפינן מויצאה והיתה וכמו דבגט בעינן דלידע דבהאי גיטא מגרש לה כן גבי קדושי שטר בעינן דלידע דבהאי שטרא מקדש לה אבל קדושי כסף לא ילפינן מגט אלא משדה ובשדה הכסף עצמו קונה וה"ה באשה וכ"כ הר"נ בהדיא (בר"פ האומר) בשם הירושלמי גבי מקדש לשלשים יום דמהני בקדושי כסף ולא בשטר מהאי טעמא דשטר ילפינן מגט משא"כ כסף (והא דאמרי רבנן בקדושין (ד' מ"ח) במקדש במלוה אינה מקודשת ופירש"י אפילו יש בנייר שו"פ אינה מקודשת ולא אמרינן דכסף קונה בעצמו כיון דמתעסק בזכי', התם שאני כיון דדעתה הי' להתקדש בשטר לא מהני קדושי כסף כמש"כ הר"נ ז"ל גבי קנין שדה ור"מ דסובר שמין את הנייר משום דסובר דדעתה הי' להתקדש גם בנייר אם יש בו שו"פ כמ"ש הר"ן בפ"ק בדברי הירושלמי עיי"ש]: ואף שהב"ש (בסי' ז"ך) כתב דבאמר לה טלי קדושיך מעל גבי קרקע הוי ספק קדושין משום דאף כסף ילפינן מגט, א"כ אפשר דה"ה לענין זה מ"מ כבר הכריע הגר"א ז"ל דבקדושי כסף לא בעינן דומיא דגט מהתוספתא דקדשה בעיר הנדחת ובבימוס דמוכח שם דאפילו במחובר לקרקע מקודשת עיי"ש (סי' ל"ב) ומצאתי בספר עצי אלמוגים שכתב על דברי הב"ש שלא נמצא כן כלל ברש"ך. והכי משמע כל הסוגיות דבכסף מהני טלי קדושיך מע"ג קרקע דהא בהנאת מחילת מלוה נמי מקודשת וכה"ג טובא וכיון דלא מקשינן כסף לשטר בזה א"כ לא בעינן דלידע דבהאי כספא קני לה ואפשר עוד דאפילו אי נימא דילפינן קדושי כסף מגט לענין טלי קדושיך מעג"ק מ"מ ענין הא מילתא דלידע הבעל דבהאי כספא קני לה לא שייך ללמוד מגט דהתם כתיב ספר כריתות ונתן בידה ואמרינן שיתן לשם כריתות כמש"כ הרמב"ם ז"ל. אבל הכא כסף קונה בכל התורה משא"כ גבי גט לא נקרא ספר כריתות עד שירצה הבעל לקבוע בו כח ודין כריתות] והא דאמרי' בקדושין (ד' נ') קטן שקידש וכן בקידש בפחות משו"פ אעפ"י ששלח סבלונות לאחר מכאן אינה מקודשת ולא אמרי' דהכסף קונה מאליו התם שאני דהא הי' סבור שהיא כבר שלו ולא מתעסק בקנין וזכי' כלל וגם היא אינה יודעת שצריכה להתקדש: ולפ"ז הפתי שאינו מבין דהכסף הזה גורם עיקר הקדושין נמי קדושיו קדושין ואף אם הי' דעתו שהכסף הוא נותן לה בשכר שהיא מתרצית להתקדש לו ועיקר הקדושין בדיבורא נמי מהני ואע"ג דבקנין אשה איכא חובה שמתחייב בשאר כסות מ"מ הא הוא רוצה בזה וכבר כתבנו שיש לו קנין ורצון ככל פקח דעלמא במה שהוא רוצה ולא חסר אלא כוונה דידי' בענין קדושין והפתי יש לו דעת לידע שנושא אשה רק שאינו יודע שהכסף קונה. ועוד דהא הנמוק"י כתב (בפ' חזקת) גבי עובדא דרב ענן דא"ל מחילה בטעות משום דלא ידע המקנה שהדבר הי' שלו. הא אי הוי ידע המקנה אע"ג דרב ענן לא ידע קנה ואע"ג דעודר בנכסי הגר וסבור שהוא שלו לא קנה, מ"מ בדעת אחרת מקנה אותו קנה אע"ג דלא כיון לקנות וכ"כ הריטב"א ביבמות (ד' פ"ג) והרשב"א הובא בש"מ (פרק חזקת). א"כ חזינן בדעת אחרת מקנה אותו קונה אם עשה הקנין אע"פ שהוא סבור שהוא שלו. א"כ פשיטא דהמקדש אשה ולא ידע דהאי כספא קני לה רק שרוצה לישא אותה מקודשת דהא אשה הוי דעת אחרת מקנה אותה והיא מכוונת להקנות לו א"ע והיא בת דעת נכונה: ומעתה הרי מבואר שהאיש הזה שראינו שאין בו דעת להבחין ולהבין דהגט מתירה ונתן לה גט אף אם הי' יודע שמשלחה לנפשה ומסברו לי' וסבר שלא תהא עוד אשתו לא מהני גט דידי' כלום אע"ג דקדושיו קדושין מה"ת משום דידע דמתעסק בזכי' לישא אשה ובקדושין לא בעינן יותר. אבל בגט דבעינן שידע שהגט הוא המתיר והוא לא יוכל להבין זאת לא מהני גיטו ולא שייך בזה כשם שכונס ברמיזה כך מוציא ברמיזה דהתם כיון שהוא חרש אין לו דעת כלל ותרווייהו לאו כלום נינהו וכן הא דאמר (בפ' חרש) לר"א דאי חדא דעתא הוא מצי מגרש משום דכקדושין כך גרושין משום דמיירי ברואין בו שיודע כל עניני גרושין בכל הפרטים הנצרכין לדעת רק שאנו מסופקין אם דעתו צילותא אם לא דהיינו אם ידיעתו ידיעה נכונה אם לא (דהא לרבנן לא מהני ידיעתו כלל) וע"ז אמרינן דממ"נ אם אין ידיעתו ידיעה א"כ אין קדושיו כלום. ואם ידיעתו ידיעה הרי חזינן דידע כל פרטי גרושין ומצי מגרש אבל פתי דמסברי לי' עניני קדושין ולא עניני גרושין קדושיו קדושין וגרושיו לאו כלום הרי נתברר דצריך להסביר לו היטב שידע שהגט הוא הכורת בינו לבינה וגורם הגרושין ובלא זה לא מהני גיטו כלל: אולם אחרי שנסביר לו הא מילתא וידע שבגט זה נפטרת ממנו ואחריו לא תהי' עוד אשתו ונתינה זו תגרום שלא תהא אשתו עוד נראה דא"צ לכוין דווקא בשעה שמצוה להסופר שיכתוב לשם כריתות רק אם ידע שבגט זה תפטור ממנו ומצוה לכתוב גט לאשתו אף שאי אפשר להבינו שיהא במחשבתו שמצוה לכתוב גט להתירה נמי מהני ויכול הסופר לכתוב לשם כריתות דהא הבעל יודע שבגט מתגרשת ומצוה לכתוב גט אף שבשעה שמצוה לכתוב אינו מחשב בלבו אלא לכתוב דבר שנקרא גט לאשתו ואינו בכוונת לבו אז שהגט יתירה רק הוא בכוונת לבו שמצוה לכתוב מה שנקרא גט ושלא תהא עוד אשתו נמי מהני דהסופר שכותב בשליחותו הוא כותב וסגי במה שהבעל יודע שבגט זה נפטרת ממנו דאף שהארכנו לבאר שאם הבעל אינו יודע דבהאי גיטא מגרש לה לא מהני כתיבת הסופר מה שכותב לשם כריתות מ"מ אם ידע שבגיטא מגרש לה א"צ שיאמר לו כתוב גט לגרשה היינו לגרשה בגט זה רק כיון שידע זה ומצוה לכתוב גט אף שאינו בכוונת לבו באותה שעה לומר שיכתוב הגט לגרש אשתו בו שכוונת דברים שהגט יתירה נמי מהני ואף שהרשב"א כתב בפ"ק דחולין דהסופר עושה בשליחות הבעל הכתיבה והכוונה מ"מ א"צ לצוות לו בהדיא שיכתוב גט שהגט יתירה אלא כשאמר כתוב גט וכבר ידע שהגט הוא המתיר אשתו יכול לכתוב בשליחותו לשם כריתות דהא ידע שהגט כורת וצוה לכתוב וכן משמע מנשתתק דשואלין אותו אם משיב על הן הן ועל לאו לאו ולא חיישינן אולי מחמת חולשת דעתו אינו בבינת לבו לכוין שיכתוב לגרשה בגט זה א"ו כיון שמצוה לכתוב גט והוא ידע מכבר שהגט נותנין לגרושין שפיר מהני צוויו ויכול הסופר לכתוב: אולם אכתי פש גבן לברורי בענין הנתינה אי סגי במה שידע שבגט זה נפטרת ממנו ונותן לה סתם בלי שום כוונה. או דילמא בעינן שידע וגם יכוין בבינת הלב בשעת נתינה דוקא כדי לגרשה בגט זה ולהתירה לעלמא לפי שהמגרש שאנו