עונג יום טוב תמה

בשביל המשלח מעותיו של המשלח קונות מעצמן דמוכר מקנה לבעל המעות וא"א דבעי כוונה לקנות במה קנה המשלח הא השליח כיון לעצמו, א"ו דהמעות מאליהן קונות דהשליח לא קנה אף אם משך לעצמו משום דבעל המקח דעתיה להקנות לבעל המעות להכי לא מהני משיכת השליח והמעות קנו מאליהן לבעל המעות: ומעתה כיון שבקנין שדה לא בעינן כוונה לקנות בהאי כסף א"כ ה"ה בקדושין דילפינן משדה עפרון נמי קונה אף מי שא"י דבהאי כספא מקדש לה. ואף שכתבנו דבקנין שדה בנתן מקצת כסף שיקנה לו כל השדה בעינן שיתן בתורת קנין מ"מ היינו בשדה שיש לו ליתן עוד כסף אבל באשה שהתורה קצבה כסף קדושי' פרוטה הפרוטה הוא כל כסף דילה וא"צ לידע וליתן הכסף בתורת קדושין ע"מ שהאי כספא יקנה לה רק כיון שרצה לקדשה ונתן לה כסף קנה: (טז) והא דאמרי' בקדושין (ד' מ"ו) במקדש במלוה ופרוטה למ"ד דדעתה אפרוטה מקודשת ולמ"ד דדעתה אמלוה אינה מקודשת אע"ג דהיא מקבלת הפרוטה והיא רוצית להקנות עצמה לו התם שאני כיון דהיא אין רצונה להתקדש בפרוטה אין הפרוטה קונה דבדידה תליא מלתא ואף דרצונה להתקדש במלוה זה לא מהני דהתורה אמרה במלוה לא הוי קדושין ובפרוטה אין רצונה להקנות עצמה להכי אין מקודשת. מיהו בסנהדרין (ד' י"ט) גבי שאול ודוד פירש"י דעתי' לקדש במלוה והדין עמו דשם א"א לפרש משום דעת האשה שהיא אמלוה דהא שאול קבל הקדושין והוא ידע דין דמקדש במלוה א"מ ובודאי היה דעתי' אפרוטה להכי פירש דעתיה דמקדש דהיינו ששאול הי' סובר דדעתי' דדוד הי' אמלוה וא"כ חזינן דאי המקדש הי' סבור לקדש במלוה אף שנתן גם פרוטה מ"מ אינה מקודשת משום דדעתיה היה לקדש במלוה א"כ מזה ראי' דגם גבי קדושין צריך המקדש לידע במאי מקדש לה דהא רש"י דייק התם דהקפידא הוא משום דעת המקדש אף שהיא הי' דעתה אפרוטה א"מ מיהו אין ראי' מזה כלל דאפשר דרש"י סובר כדעת הרשב"א בב"מ דגם גבי קנינין דאורייתא נמי אמרינן אם גלי דעתיה דלא ניחא לי' בהאי קנינא לא קנה וה"נ כיון דדעתי' דמקדש אמלוה לא קנה בפרוטה ועוד נ"ל דאין מכאן ראי' דגבי קדושין שאני דבעינן שלפי ראות עיני העדים יהא נתינה מעליא כדאיתא באה"ע (סי' ל"א) דבעינן שידעו העדים ששוה פרוטה וכ"כ הב"ש באה"ע (סי' מ"ב) שאם היו העדים אחורי הגדר פסולין וכיון דהעדים הוי סברי דדעת כולם הי' אמלוה אינה מקודשת אף שנתן פרוטה דמ"מ העדים הוי סברי דדעת שאול ג"כ אמלוה: ויש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן ביבמות (ד' נ"ב) בהא דאר"י מ"ט דרבי עשאו כעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו ואמר אביי מי דמי התם לא מכוין למקני הכא מכוין למקני הא לא דמי אלא לעודר בנכסי גר זה וסבור של גר אחר והנה האי מתכוין למקני ע"כ אין הכוונה שמכוין לקנותה בכסף קדושין אלו דהא לשם יבמות קדשה כמש"כ התוס' שם שהיה סבור שעדיין זקוקה לו וביבמה כסף לא מהני מידי רק מדרבנן לפוסלה על שאר האחין ואף לפי' הרמב"ן שם בחדושיו שלא טעה בזה וידע שאחר חליצה שוב אינה זקוקה לו רק שהי' סבור שגם אחר חליצה בידו ליבמה ככל דיני יבום מ"מ הא לשם יבמות קדשה וסבור שיש בה עדיין כל דיני יבום וביבמה כסף לא מהני א"ו מתכוין למקני דקאמר היינו רוצה לקנות דבר שלא הי' עד עכשיו ברשותו והיינו מתעסק בזכי' שכתבו הרשב"א והתוס' גבי ליקט ונתן ביד וקרי לי' מתכוין למקני שבאמת אין חילוק בדיני זכי' בין מתכוין לקנות בקנין זה בין מתכוין לקנות בדבר אחר רק שיהא מתעסק בזכיה חדשה אף שלא כיון לקנות בזה דוקא וכלפי שאר"י שזה דומה לסבור שהן שלו השיב לו אביי דלא דמי דהא מתכוין למקני היינו לקנות אשה שלא היה לו עדיין עד עכשיו ולא דמי לסבור שהן שלו דהכא קני שפיר דהאי גברא שנתן הכסף וסבור שקונה משום יבומין ובאמת אין כאן לתא דיבום עכ"ז קנה אותה בתורת קדושין כיון שהוא רוצה לכנסה לזכות בה ונתן לה הכסף הזה קנה לקדושי אישות מיהו יש לדחות דהתם אף לדעתו שהי' סבור לקנות משום יבומין נמי הכסף קונה קנין דרבנן לכל הפחות או דהתם מיירי שהי' דעתו שאחר חליצה נשאר בה מצות יבומין אחר קדושין היינו שאם יקדשנה יהא בה דין יבום מיהו לשון לשם יבמות לא משמע הכי: ובמה שבארנו דהמקדש ולא ידע דהאי כספא קא קני לי' רק שרוצה לקנות אשה נמי הוי קדושין, א"ש הא דאמרי' בקדושין (ד' ה') אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף כו' ופריך והא א"ש והוא שהי' נזיר עובר לפניו ומשני דאמר לי, וכתב הריטב"א הא דלא אמר נמי גבי גט דאמר ודן ומינאי משום דכיון דכתוב בגט תו לא צריך לומר בע"פ. והר"נ כתב שם תירוץ אחר עי"ש בדבריו ז"ל וא"כ קשה אמאי לא אמר נמי דאמר בזה דלהוי ידים מוכיחות דבהאי כספא מקדשה כמו גבי גט כי היכא דלא נימא בדיבורא מקדש לה והכסף נותן לה למתנה בעלמא א"ו דאין המקדש צריך לכוין לקנות בהאי כספא רק שיכוין לקנותה ולהכניסה לרשותו ולהכי לא בעינן שיאמר בזה ואף שאם הי' באמת כוונת האשה להתקדש בדיבורא בעלמא ולא בפרוטה אינה מקודשת כמו דאמרינן גבי מלוה ופרוטה דאם דעתה בפירוש אמלוה אינה מקודשת וה"ה אם הי' דעת המקדש לקדש בדיבורא אינה מקודשת משום דלא ניחא לי' דליקני בכסף מ"מ אם לא כיון כלל לקנות בהאי כסף ולא בדבר אחר הוי קדושין כיון שרצה לקנות ולהכי אצ"ל בזה דלא הוצרכו דליהוי ידים מוכיחות אלא בדבר שהבעל צריך לידע כמו גבי גט דבעינן שיתן בתורת ספר כריתות וידע דבהאי גיטא מגרש לה להכי צריך ידים מוכיחות לזה שיאמר ודן. אע"ג דבאמת ודאי כוונתו על האי גיטא כדאמרי רבנן דמוכחא מילתא מ"מ ר"י סובר דבעי להוציא הדבר מפיו בהפלאה ובידים מוכיחות אבל דבר שאין על הבעל ליתן דעתו עליו כלל כמו גבי קדושין דא"צ ליתן לב דבהאי כספא מקדש לה א"צ לזה ידים מוכיחות וסמכינן בזה על מוכחא מילתא דאמרי רבנן דאינו מחשב לקדשה בדיבורא דבשלמא אם ר"י הי' חייש על הבעל שכוונתו היפך הכוונה הנכונה, הי' צריך להוציא מפיו בכל דוכתא אבל באמת ר"י מודה לרבנן בקושטא דמילתא. רק שסבר שצריך להוציא הדבר בפיו ולהוי ידים מוכיחות להכי דוקא היכא דהבעל צריך שיהא הדבר במחשבתו צריך להוציא הדבר בפיו כמו גבי גט שיאמר ודן שנדע שדעתו ולבו דבגיטא מגרש לה אבל גבי קדושין אם לא ידע הבעל דבכספא מקדש לה אלא יהיב לה סתמא ומכוין לקנותה נמי קונה להכי א"צ ידים מוכיחות משום חששא דבדיבורא מקדש לה דהא באמת ודאי לא מחשב לקדשה בדבורא דמוכחא מילתא מדיהיב לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת בכסף מקדשה כדאמרינן גבי גט: והכלל שאין צריך ידים מוכיחות אלא היכא דסתמא לא מהני: ואף שהרמב"ם ז"ל (בפ"ג מה"א) כתב ה"א מקודשת לי בזה. נלע"ד שאינו מן הדין רק לשופרא דמילתא [ומה שמציין הגאון ז"ל בביאורו ממשנה דבזו וזו לא זכיתי להבין דהא התם הוצרך לשנות בזו לאשמעינן דין צירוף עיי"ש] גם מצאתי להמקנה בקו"א (סימן כ"ח סעי' ה') כתב דא"צ בזה בקדושין אלא שהוא כתב דאף בקדושי שטר א"צ בזה עיי"ש. והריטב"א כתב בהדיא (בפ"ק שם) דבקדושי שטר בעי בזה אבל בקדושי כסף א"צ בזה עיי"ש. ועוד ראי' דבקדושי לא בעינן ידים מוכיחות דבהאי כספא מקדש לה דאי בעינן בזה א"כ איך משכחת לה לדין מלוה ופרוטה כיון דבעי ידים מוכיחות דלא נימא דבדיבורא מקדש לה א"כ אנן דקיי"ל דבעינן ידים מוכיחות כשמואל מאי מהני הא דדעתה אפרוטה, מ"מ הא ליכא ידים מוכיחות דדעתה אפרוטה ואמרי במלוה מקדש לה ואטו גרע חששא דאמרי במלוה מקדש לה מחששא דבדיבורא מקדש לה וממגרש אשת חבירו וכיון שצריך ידים מוכיחות הרי צריך לומר בזה דהיינו בפרוטה א"כ למאי נ"מ פסקינן דדעתה