עונג יום טוב תמד

שהשיאה אביה (שם דף נ"ה) א"כ לא איכפת לן כלל בידיעתה אם יודעת שהוא גט או לא והא דפסלינן בכנסי שטח"ז הוא הכל משום לתא דבעל דבעינן שיתן לה בתורת כריתות וכאן אומר בשעת נתינה שהוא שט"ח ואף שאולי בדעתו מחשב לתורת כריתות מ"מ בתר פומי' אזלינן אבל אם אמר לעדים מעיקרא ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח מהני כיון דנתן לה בתורת כריתות, ומה שא"ל כנסי שטח"ז הוא משום כיסופא ומה שהיא אינה יודעת שהוא גט לא איכפת לן דלא בעינן דעתה אבל בלא א"ל כלום הגט כשר מה"ת דלא איכפת לן בידיעתה ואף דבעינן שיתן בתורת כריתות מ"מ כיון שכל ענין הכריתות כתוב בגט והוא יהיב לה א"צ כלום דמסתמא לתורת כריתות יהיב לה כמש"כ הב"ש (בסי' קל"ה) שזה החילוק שבין גט לקדושין דבקדושין אם לא אמר כלום פסול ובגט להר"מ כשר משום דהכל כתוב בגט: ואפשר לומר מה שלא פי' הר"מ ז"ל הטעם דכנסי שטח"ז מקרא דדריש בספרי ונתן בידה ושלחה מביתו עד שיאמר לה הא גיטך כמש"כ הבעה"מ והמלחמות והרשב"א, משום דסובר דההיא כר"י דסובר דעסוקין באו"ע לא מהני משום דבעינן ושלחה מביתו היינו שיאמר לה דברי שלוח בשעת נתינה להכי לא מהני כלל עסוקין באו"ע אבל אנן קיי"ל (בפר"ק דקדושין) כרבי יוסי דאמר דיו בעסוקין באו"ע ע"כ דלא דרשינן ונתן בידה ושלחה מביתו וטעמא דפסול בכנסי שטח"ז משום שלא נתן לה לתורת כריתות להכי באודעי לסהדי ש"ד עכ"פ הרי מבואר היטב משיטת הר"מ ז"ל דבעינן שיתן לה לתורת כריתות וכ"כ הסמ"ג בה"ג כלשון הר"מ דבעינן שיתן לה בתורת גירושין: והא דאמרי' בגיטין (ד' פ"ד) גבי ב' ששלחו ב' גיטין ונתערבו זו בזו נותן שניהן לזו ושניהן לזו ואמר שם אימר דאר"א דבעי כתיבה לשמה נתינה לשמה מי בעי עיי"ש התם לשמה לא בעינן היינו שיהא פסול בנתערבו ואין העדים יודעין איזה גט מגרש לזו ואיזו לזו דפסול זה לא משכחת אלא אי בעינן לשמה בנתינה דהיינו שידעו את הגט שהאשה מתגרשת בו כמו גבי כתיבה, ע"ז אמר דלשמה לא בעינן בנתינה אבל ודאי דבעינן שידעו שע"י גט מתגרשת אף שאינו ניכר איזו גט: (טו) וכ"ז הוא רק בגיטין אבל בקדושין לא בעינן שיבין המקדש שהכסף קונה אותה ועושה אותה שלו דקדושי כסף ילפינן קיחה קיחה משדה עפרון ובקנין שדה ודאי דלא בעינן שידע האיך דהאי כספא קני לי' רק כיון שנתן הכסף ממילא קונה לו אף שהי' בדעתו שהכסף הוא לתשלומין להמוכר בכדי שיתרצה למכור לו והקנין הוא בדיבורא בעלמא במה שא"ל שתהא שלו והרי אפי' במציאה דבעי כוונה לקנותו כדאמרינן ביבמות (ד' נ"ב) דהעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו לא קנה מ"מ פסקו רוב הפוסקים וכ"ה בחוה"מ (סי' רס"ח) דאם נפל על המציאה במקום שד"א קונות לו קנה ולא אמרינן בד"א לא ניחא לי' דליקני בנפילה ניחא לי' דלקני ואפילו לדעת הפוסקים כהאי שנויא דמשום דגלי דעתי' דניחא לי' דליקני בנפילה לא קני בד"א הא כתב שם הרשב"א הטעם משום דקנין ד"א הוא דרבנן ודמי לאומר א"א בתקנת חכמים ששומעין לו אבל בקנין דאורייתא לא אמרי' גלי דעתי' ומכש"כ בסתמא דלא ידע במאי קנה דקנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא בגיטין (ד' ס"א) גבי אם לקט ונתן ביד הרי זה גזל גמור דקמ"ל אעפ"י שלא כיון לזכות ביד נמי מהני דלא דמי לעודר בנכסי הגר וסבור שהן שלו דלא קנה דלא נתכוין כלל להשיג דבר שאינו שלו לרשותו משא"כ זה שנתכוין לזכות אע"פ שלא כיון לקנות בהגבה זו קנה אלמא דלא בעינן שידע במאי קונה א"כ ה"ה בקנין כסף בשדה לא בעינן שיתכוין הלוקח לקנות בהאי כספא אלא כיון שנתן הכסף קם לו המקח אף שהי' סבור שהמעות הוא לתשלומין בעלמא ולא ידע שהמעות קונות לו וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא בב"מ (ד' ע"ז) מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו חמש מאות זוז קנה ומחזיר השאר אפילו לאחר כמה שנים ופירש"י שם שנתן לו הת"ק זוז בתורת תחילת פרעון קנה כל השדה עיי"ש והרב"י (בסי' ק"צ) הביא דברי רש"י אלו דבסתם נמי קנה אלמא דלא בעינן שיתכוין לקנות בכסף זה: ואף הר"נ ז"ל כתב בהשוכר את האומנין וז"ל ודאמרי' במקום שאין כותבין השטר קונה בכסף לאו דוקא כשנתן כל הכסף אלא אפי' לא נתן אלא מקצת כסף סתם קנה והיינו דאמרי' בהשוכר מכר לו שדה באלף זוז כו' קנה ומחזיר את השאר עיי"ש הרי דבסתם נמי קנה ואף שכתב הר"נ (בפ"ק דקדושין) גבי הא דאמרי' במכר לא קנה עד שיתן דמים איכא מ"ד אם נתן מקצת כסף לא קנה אע"ג דכסף קונה ה"מ שנתן לו בתורת קנין דכיון דנתן לו מקצת דמים ולא עייל ונפיק אזוזא גלי דעתי' דניחא ליה דליקני בהכי אבל הכא דמים הללו לא לשם קנין נתנו לו שהרי בשטר הוא קונה אלא לשם פרעון נתנו לפיכך אע"פ שקבלם אין כאן הוכחה דניחא ליה שיקנה בהן ולפיכך י"ל דאפי' כנגד מעותיו לא קנה דכיון דבשטר הוא קונה א"א לו לקנות מקצת שדה שעל כולו נכתב ולא על רצונו וכיון שבטל השטר במקצתו בטל כולו עכ"ל הנה מבואר בדבריו דהא דקונה בכסף הוא משום דגלי דעתי' דלא בתורת פרעון נתנו אלא דניחא לי' דליקני בי' משמע דבסתמא לא קני אם לא נתן הכסף ע"מ לקנות בו מ"מ נ"ל דזהו דווקא לענין דליקנו במקצת כסף כל המקח אבל כנגד מעותיו קנה בסתם אף שלא נתן בתורת קנין בהדיא דלקנות כנגד המעות לא בעי כוונה דהמעות מאליו קונות לו: ולבסוף דמסיים הר"נ ז"ל דאפי' כנגד מעותיו לא קנה משום דאין שטר למחצה אע"ג דכנגד מעותיו קנה אע"פ שנתן בתורת פרעון כמש"כ נ"ל דה"ק הר"נ ז"ל דאחר דבמקום שכותב את השטר אמרינן דניחא ליה לקנות בשטר לא קנה אף כנגד המעות משום דאין שטר למחצה ובקנין המעות נמי לא קנה כיון דגלי דעתיה דניחא ליה לקנות בשטר לא קנה בכסף כלל וסובר כשיטת הרשב"א ז"ל שהביא הש"מ דגלוי דעתא דלא ניחא ליה דליקני בהאי קנינא מבטל הקנין ולהכי אזיל מכאן קנין הכסף לגמרי ועוד דלכ"ע כאן בגלוי דעתא בטל הקנין דהא במוכר נמי תליא מילתא וכיון דהמוכר נמי גלי דעתי' דבשטר מקנה ליה לא קנה הלוקח אף כנגד המעות בקנין כסף אבל מודה הר"ן לשיטת רש"י ז"ל בזה דכנגד המעות קונה אף בנתן לו בתורת פרעון שהכסף קונה מאליו: ובב"מ (ד' מ"ז) דאמרי' שם ד"ת מעות קונות ופירש"י משום דכתיב ונתן הכסף וקם לו והיינו מדין פרעון כיון שנתן הכסף נכנס ההקדש לרשותו ומזה ילפינן קנין כסף במטלטלין לר"י והיינו דהכסף הוא תמור החפץ וכיון שנתן הכסף קם החפץ ברשותו וכ"כ הש"מ שם בשם כמה גדולים שהטעם לר"י משום דרוב דברים קונין בכסף א"כ מסברא הכסף קונה עיי"ש ולפ"ז פשיטא דא"צ ליתן בתורת קנין [ואני מסתפק לר"י דאמר ד"ת מעות קונה אי בעי שיתן כל דמי החפץ או מקצת נמי קונה ואכמ"ל] וה"נ בקנין שדה קונה אפי' נתן בתורת פרעון והלא איכא כמה מרבוותא בח"מ (סי' קפ"ג) דשליח שקנה במעותיו של משלח לעצמו קנה המשלח אע"ג דהשליח לא קנה