עונג יום טוב תמג

תולה בענין דלהבא אלא בענין דלשעבר דדעת הבעל שבשעת נתינה כבר הי' בלבו בשעת אמירתו לסופר אלא שאצלינו הוא מתגלה בשעת נתינה שלא הי' דעתו ע"ת דחוץ וכבר ידוע דאין ענין ברירה אלא בדבר התלוי בענין דלהבא ולא בענין דלשעבר והא דבזבחים (ד' ב') בעי לאשכוחי סתמא דפסול והוי בעי לאכוחי ממתניתין דקיימא לן סופרין מקרין איש פלוני מגרש אשה פלונית, ומשני שאני התם דלא איכתב לשם כריתות כלל והדר מייתי ממשנה דהכותב טופסי גיטין ופירש"י דהתם איכתב לשם כריתות רק דפסול משום סתמא דמחשבת לשמה אלמא דלענין מחשבת כריתות מקרי לשם כריתות אף שלא ידע הבעל כלל מזה דהא התם טופס בעלמא כתב למי שיזדמן ומקרי לשם כריתות ולא פסול אלא משום שלא לשמה ז"א דאה"נ אי הוי אמרינן סתמא כשר הוי מקרי לשם כריתות דסתמא דהיינו מי שירצה יגרש את אשתו הוי לשמה ובמה שמחשב ענין הגירושין מקרי לשם כריתות אעפ"י שאינו יודע מי הוא הבעל דהא לענין קביעות המגרש סתמא כשר אבל השתא דסתמא פסול ובעי לחשוב מי הוא המגרש צריך שיהא מחשבת הכריתות ע"ז המגרש שיחשוב שהמגרש יגרשנה בגט זה דוקא וכמו שאם לא שמע מהבעל כלל שרוצה לגרש ומצוה לכתוב לא הוי לשמה אף אם כתבו לשמו, כן אם לא ידע הבעל שצריך לגרש בגט זה לא הוי לשם כריתות אף אם הסופר כתבו לשם כריתות דבעינן שהסופר יכתוב לשם המגרש שהמגרש יגרשנה בגט זה ויהא הכל ע"פ דעת המגרש: (יג) ואין לומר דאף שמבואר (בפרק כל הגט) וכן מדברי התוס' בפלוגתא דרב ספרא דהסופר צריך לכתוב לשם כריתות היינו שתצא ממנו ותהא מותרת לכל אדם אבל מ"מ א"צ לכתוב ע"מ שהגט הזה יהא הכורת ביניהן הא ליתא דמה מקום להסופר לכוין ולידע שהוא משלחה אם לא יכוין שבגט זה הוא משלחה ומה שייך על הסופר לומר שיכוין שתצא ממנו אם אין כוונה זו חלה על פעולת הסופר אטו הוא מגרש אותה שיכוין שתצא מבעלה, א"ו שצריך לכתוב לשם כריתות היינו שהספר הזה יהא כריתות ובעינן שיכוין שהספר יגרשנה לכרות ביניהן עד שלא תהא עוד אגידא בי' וכן מצאתי להגאון בעל פנ"י בקו"א למס' גיטין ברפ"ק שכתב שם די"ל דמדאוריית' צריך לכתוב בפירוש לשמה דצריך לכוין לכתוב לשם כריתות שתהא האשה ניתרת בגט זה מדאמרי' (בפ' כל הגט) למעוטי האיך דלא כתב לשם כריתות כו' אלא ע"כ דאיצטריך נמי למיכתב לענין כתיבה דלא סגי שיכתוב לשמה אלא שיתכוין לשם כריתות עיי"ש הרי שכתב בהדיא שצריך לכתוב לשם כריתות היינו שתהא האשה ניתרת בגט זה ואף שהרמב"ם והמחבר (בסי' קל"א) לא הזכירו רק שצריך לכתוב לשם האיש והאשה ולא הזכירו לשם כריתות ה"ט דכיון שכתב לשם האיש נכלל בזה לשם כריתות דהא כותב לשם האיש לגרש את אשתו זו וכיון שעל גט הזה מחשב לשמן ע"כ היינו שבגט זה תתגרש כמש"כ הפ"י: ומצאתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו ליבמות (ד' ק"ד) שכתב בהא דפסלינן חליצת חרש לפי שאינן בואמר ואמרה ולא פסלינן משום דחרש לאו מבני כוונה הוא ותי' דכיון דחליצה לא בעי כוונה אלא להוציאה בחליצה זו היינו כוונה לאפוקי חלוץ לה ובכך אתה כונסה ובמקצת כונה כזו חרש בר כוונה הוא אבל שוטה אפי' מקצת כוונה אין לו והא דתנן הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש"ו ומקשינן הא לאו בני דיעה נינהו ואר"ה והוא כשגדול עומד ע"ג, אלמא אפי' שוטה כותב לשמה י"ל דר"ה קסבר כתיבת לשמה כל דהו סגי כלומר א"צ שיתכוין להוציאה אלא שיכתוב אותו על מנת ליתן אותו לפלוני. מיהו מסקנא דהתם והוא ששייר מקום התורף דבעי כוונה אפי' חרש לא בר הכי הוא עיי"ש. הרי דלמסקנא כוונה גמורה בעינן היינו שיתכוין להוציאה דהיינו שיתכוין הסופר בכתיבת הגט כדי שהגט יוציאה מבעלה דכבר כתבנו דלא שייך לומר שהסופר יכוין שתצא מבעלה אם לא שתהא כוונתו שהגט יוציאה מבעלה ואף שיש כמה פוסקים שפסקו כר"ה דלא בעינן ששייר מקום התורף ולדברי הרמב"ן אלו הי' אפשר לומר דלהפוסקים כר"ה א"צ הסופר שיכוין רק ע"מ לתנה לפלוני ולא לשם כריתות מ"מ אין להקל מחמת זה חדא דרוב פוסקים פסקו כר"י א"ש כדאי' בב"י (סי' קכ"ו). ועוד דהרמב"ן ז"ל יחיד הוא בזה שפירש טעמא דר"ה משום דלא בעינן בכתיבת הגט כוונה גמורה אבל התוס' פירשו בגיטין (ד' כ"ב) דלהכי מהני כוונת חש"ו בעוע"ג משום דמוכחא על הכוונה כתיבת שמו ושמה וגם הרמב"ן שפי' משום דלא בעי כוונה גמורה מבואר מדבריו דלהמסקנא לא קיימא הכי והדברים מוכרחים כיון (דבר"פ כל הגט) משמע דצריך לכתוב לשם כריתות והיינו כוונה גמורה א"כ ממילא דלא קיי"ל כר"ה בזה דא"צ כוונה גמורה גם מדברי הירושלמי שהביאו התוס' בחולין (ד' י"ב) מוכח דהסופר בעי לכוין על ענין הגירושין ולא ליתנו לפלוני דהא הקשה גבי תרומה ויוכיח מעשה שלו על מחשבה ומשני את שכתוב בו מחשבה אין מעשה מוכיח על מחשבתו והרי גט דתנינן הכל כשרים לכתוב את הגט ואר"ה והוא שגדול עע"ג אבל בלא עוע"ג לא מהני כתיבתו ומשני הכא הוא התורם הוא המחשב ברם הכא הוא כותב וחבירו מגרשה, היינו גבי תרומה שפיר מקשינן דיוכיח המעשה על מחשבתו ואי לאו טעמא דמעשה אינו מוכיח על המחשבה במקום שכתוב מחשבה הוי שייך לומר שפיר מעשה מוכיח על מחשבתו דידי' דהא צריך לחשב על מעשה עצמו משא"כ בגט דצריך הכותב לחשוב על מעשה הבעל היינו שיגרשנה הבעל בגט זה שהוא כותב ובזה אין מוכיח מעשה הסופר על מחשבתו בעשיית הבעל כנ"ל הרי בהדיא דבעינן שיכוין הסופר שיגרשנה הבעל בגט זה ולא ליתנו לפלוני ועיין בפ"י בקו"א. וכיון שנתבאר שהסופר צריך לכתוב לשם כריתות שגט זה יגרשה ממילא דהבעל צריך לצוות לכתוב לשם זה וא"כ ודאי דצריך להבין שגט זה יגרשה ויהא הכורת ביניהם: וכ"כ הרמב"ם ז"ל (בפ"א מהלכות ג') י"ח תנאים בגט והתנאי הט' שיתנהו לה בתורת גירושין ושם (ה' ט') ומנין שאינו נותן לה אלא בתורת גירושין שנאמר ספר כריתות ונתן בידה שיתן אותו בתורת ספר כריתות ועיין בב"ש (סי' קל"ו) שכתב ג"כ דלהרמב"ם דסובר דבלא אמר כלום בשעת נתינת הגט מ"מ כשר מה"ת אתי קרא דספר כריתות ונתן בידה שיתנהו לה בתורת כריתות: יד) ולע"ד נרא' דהר"מ לא ס"ל כשיטת התוס' ובעה"מ והרמב"ן והרשב"א במתני' (ד' ע"ח) בא"ל כנסי שט"ח זה או שמצאתו מאחוריו קוראה והרי גיטה אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך ופירשו הם ז"ל משום דבעינן שתדע האשה שהוא מגרשה והקשו בעצמן מהא דאמרינן בהניזקין (ד' נ"ה) אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה וחזר ואמר לה כנסי שט"ח זה ה"ז גט והוצרכו לתרץ דהתם שאני דעדים יאמרו לה שזהו גט וכל הטעם הוא משום דבעינן שיתבונן הדבר לעדים או לאשה שזה גט ומפקינן לה מקראי כמש"כ בספרי דכתיב ספר כריתות ושלחה מביתו דהיינו שיאמר לה הא גיטך וה"ט דמתניתין בכנסי שט"ח זה (ד' ע"ח) כמבואר כ"ז ברמב"ן ורשב"א אבל הרמב"ם ז"ל סובר דכיון דילפינן דלא בעינן דעתה בגט כמו דילפינן מחרשת